"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" (שמות ל"ח, ב')
שבת קודש פרשת חיי שרה תשס"ט. שבת המלכה פורשת כנפיה, אור זורח מחלונות הבתים, אור של שבת.
והנה, בביתו של רבינו מגלים בני הבית כי השבת אירעה תקלה, ובטעות נותר החשמל מחובר לחשמל הרגיל, ולא הועבר לגנרטור. רבינו לא שמע מכך. חלפה סעודת הליל, רבינו התיישב כהרגלו ללמוד כמידי ליל שבת. מה מאוד הופתעו לראות כי רבינו נרדם ארוכות על גבי הסטנדר. מציאות כזו לא היתה שכיחה כלל וכלל.
כאשר שמע מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א את אשר קרה, אמר: "משמים גרמו שיירדם שלא כהרגלו, כדי שלא ילמד לאור החשמל".
"האם היה זה נכון מצידנו שלא סיפרנו לרבינו שהחשמל הוא של חברת חשמל?" שאלו בני ביתו של רבינו.
"אמנם כן", אמר הגר"ח, "מכיון שהוא רוצה להחמיר בזה – היו צריכים להודיע לו".
מקור הברכה
ביתו של הנגיד ר' שמעון גליק שבארצות הברית לבש חג. השמחה שרויה במעונו. מרן ראש הישיבה מתארח בבית זה בעת שהותו בארה"ב. זכות עצומה היא לזכות לארח בין כותלי הבית את מרן הגראי"ל. 'מדוע שלא יזכו הסובבים ליהנות מהשפעתו וברכתו?' מהרהר ר' שמעון.
באחת נודדות מחשבותיו אל אחד ממכריו, יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ושרוי בצרה גדולה. ר' שמעון שאל את רבינו אם אפשרי הדבר שיזמן את מכרו לביתו, כדי שרבינו ישוחח עימו. אולם רבינו בענוותנותו נענה ואמר- "אם יהודי בצרה אלך אני לביתו, ונשוחח איתו שם".
רבינו הגיע לבית המכר, ובאחת פרצו המילים את מחסום הכאב: "אמנם אינני שומר תורה ומצוות, התוודה היהודי, אולם להתפתחויות כאלו לא שיערתי, בתי עומדת להינשא לגוי, וחיי אינם חיים בשל כך. ניסיתי להניא אותה מהחלטתה, ניסיתי לדבר על ליבה שלא תבגוד בעמה, שלא תרחיק לכת עד כדי כך. ניסיתי בכה ובכה בכל דרך אפשרית, אולם היא עומדת בשלה. רבי", סיים היהודי נואשות, "מה אעשה?!"
רבינו השיבו תשובה קצרה ונחרצת, ובמילים ספורות נתן לו דרך פעולה ממוקדת; "תתחיל לשמור שבת- ואז הכל יסתדר, מהיום תלמד הלכות שבת מתוך הספר קיצור הלכות שבת, למד על מנת לקיים, וכך הכל יסתדר!"
היהודי הקשיב מחריש ומשתאה, מה אפשר לעשות, אם זו העצה – הוא יבצע אותה בקפידה. הוא אמנם לא בדיוק מבין את הקשר, אבל הוא זוכה לשבת לפני רב ישיש שנאמנים דבריו – הוא ינסה!
מאותו יום ואילך החל היהודי ללמוד הלכות שבת. שבעה ימים הוא לומד, ובשבת הוא מקיים. חלפו ימים ספורים, והנה יצא החתן הגוי לרכיבה על אופניו. תוך כדי רכיבה מואצת ארע דבר פלא; האופניים גלשו אל הנהר הסמוך, והגוי טבע ומת.
אם היוודע הבשורה באו לרבינו להודיעו את אשר ארע.
כיצד לקח ראש הישיבה אחריות שהענין יסודר על ידי לימוד הלכה ושמירת שבת? שאלו הכל בפליאה.
האם אני ברכתי שהענין יסודר? התפלא רבינו, והלא השבת ברכה – "כי היא מקור הברכה"!
לשאול או לא לשאול…
מספר אחד מתלמידיו של ראש הישיבה, פעם אחת דפק על דלתו של מרן אחד מן הרבים הנוהרים לביתו.
מרן ראש הישיבה שקוע היה בחדרו בלימוד, ורעייתו הרבנית ע"ה עמדה מהססת ואמרה לי: "אני לא יודעת מה לעשות, אם אני מכניסה יותר מידי, אומר לי רבינו: 'מה, את רוצה שאני אהיה עם הארץ'? ואם אני לא נותנת להיכנס, הוא שואל אותי: 'איך אפשר לא להכניס יהודי שבור?'…"
באחת הפעמים ביקשה הרבנית לשאול את מרן שאלה כלשהי, היתה זו שאלה דחופה, החליטה איפוא לעשות זאת באמצעות אחד מן התלמידים.
נימקה זאת הרבנית ע"ה: "אם אחכה לשאול בעצמי, אפשר שיעברו עשרים וארבע שעות ועדיין לא אצליח לדבר איתו…"
ונחנו מה?
כיצד היינו מגיבים למשמע המילים: "מרן ראש הישיבה קורא לך"?
סביר להניח שהיינו ששים על הזדמנות פז שכזו כמוצא שלל רב. מי אינו חפץ להזדמנות פז שכזו לבוא ולדבר פה אל פה עם גדול בישראל? מי אינו שמח בהזדמנות להיכנס אל מעונו לא לפי תור ולא לזמן מועט כי אם כבן בית רצוי הנקרא אל הקודש פנימה? אולם מי בכלל זכה לשמוע מילים שכאלו…?
"שמתי לב" , העיד המשגיח הגה"צ רבי דן סגל, "להנהגה מיוחדת אצל מרן ראש הישיבה": קורה לא פעם שהוא זקוק לדבר עם איזה תלמיד חכם לצורך כלשהו, פעם כדי לעזור למישהו, ופעם כדי שישפיע מדברותיו בענין כלשהו.
מרובים צרכי עמך, וכדי למשוך בחוטים הקצרים או הרחוקים בקהילות שונות, במוסדות שונים, בישיבות אלו ואחרות, קורה לעיתים מזומנות שיש צורך לזמן אישיות, זו או אחרת, כדי ללבן ביחד איתה דרכי פעולה, או כדי לבקשם להיות המבצעים.
אולם למרות הנחיצות נמנע מרן ראש הישיבה בענוותנותו הרבה לזמן אליו תלמידי חכמים.
סבך העניינים ממתין לא פעם להזדמנות שראש הישיבה יפגוש באופן טבעי את האישים הנחוצים לצורך הסדרת הענין: את תלמיד חכם פלוני אמור הוא לפגוש בחופה של פלוני, אחר בא מפעם לפעם לתפילת מעריב בביתו, אז כאשר יזדמנו לפונדק אחד ימצא הזמן ללבן את הדברים.
"מבשרי אחזה", העיד המשגיח הגר"ד סגל, ארע שבני ביתו של מרן חשו כי ראש הישיבה זקוק לשוחח עם הגר"ד סגל, ועל דעת עצמם בקשו ממנו שיבוא למעונו.
ואולם משנוכח ראש הישיבה שהגר"ד סגל הגיע למעונו ביוזמת בני ביתו הקפיד על כך ואמר: "למה קראתם לו? מי אני שאקרא לו…?"
ומה עם צער האישה
תקומה היתה לה לעיר הצרפתית ליאון, זכתה העיר לביקורו של מרן הראש הישיבה. היה זה בעת שיצא ראש הישיבה למסע חיזוק בגולה. לוח הזמנים היה צפוף, במעט ימים ביקשו להטעים את מירב הקהילות והמוסדות שניתן, באור תורתו. סדר היום היה עמוס לעייפה, מתוכנן ומדוקדק בקפידה רבה: בשעה זו- בישיבה פלונית, משם- אל תלמוד תורה, משם- אל בית כנסת, ומשם- לעיר אחרת…
הרבנים המתלוים, אף שהיו צעירים ממרן, התקשו להבין איך עומדים בעומס מאורעות שכזה, כשבין שיעור לשיעור ובין שיחת חיזוק למשנה, יש לעבור כברת דרך ארוכה בנסיעה ממושכת.
בהגיע מרן ראש הישיבה לעיר ליאון, מדובר היה על פי המתוכנן כי ראש הישיבה יסור לביתו של הרב טובול לסעוד פת שחרית, מיותר לציין איזו תכונה הורגשה בבית הרב טובול.
בהתרגשות רבה, הכינו בני הבית ארוחת בוקר ראויה ומכובדת מתוך שימת לב מירבית לכל פרט. אמנם לעת בוקר התברר, כי אם יסור ראש הישיבה אל בית הרב טובול לסעוד בביתו, הוא עלול לאחר את המטוס.
הודיעו אפוא בני הבית והנילווים אליו לרב טובול, כי עקב איחור בלוח הזמנים לא יוכל ראש הישיבה להגיע אל ביתו. ניתן לשער עד כמה היתה האכזבה גדולה. הרב טובול ניסה לשדלם אך לא היה בידם פתרון כיצד אפשר לקיים את שניהם: גם לבוא לביתו, וגם לא להפסיד את הטיסה.
מששמע מרן ראש הישיבה כי הביקור בביתו של הרב טובול התבטל, פנה אל מקורבו ונאמנו הגאון רבי יצחק לוינשטיין זצ"ל ואמר: "ומה עם צער האישה שטרחה והכינה? נעלה לחמש דקות. צודק הרב טובול בהפצרותיו הן אשתו טרחה ואי אפשר לאכזבה".
אחר ביקור קצרצר נסעה המשלחת אל שדה התעופה, ובסייעתא דשמיא הם הגיעו בעוד מועד למטוס ובלי לגרום עוגמת נפש לאי מי.
(מתוך הספר 'גדול בקרבך')