מרן החפץ חיים הרים עיניו הקדושות, ואמר לבחור שעמד לידו: "אני מבטיח לך מקום בגן עדן במחיצתי, בתנאי ש…"

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (ויקרא י"ד, ב')

הרב בנימין גולד

איתא במדרש: מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר 'מאן בעי למיזבן סם חיים'? מי רוצה לקנות סם חיים? דחקו הבריות לקנות ממנו. ר' ינאי ישב ולמד בטרקלין שלו, שמע את הרוכל שמכריז 'מאן בעי סם חיים', אמר לו: 'בא תעלה לכאן ותמכור לי'. אמר לו הרוכל: 'לא אתה צריך ולא אנשים כמותך'. הפציר בו ר' ינאי ועלה אליו. הוציא הרוכל ספר תהלים והראה לו פסוק: "מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב", אמר ר' ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה, ולא הייתי יודע עד היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיע "מי האיש החפץ חיים", לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, "זאת תהיה תורת המצורע" – תורת המוציא שם רע.

תמהו המפרשים: מהו החידוש הגדול שחידש הרוכל, שהצליח לגרום להתפעלות גדולה שכזו אצל ר' ינאי? והלא כל דברי הרוכל הם פסוק מפורש ותו לא?!

פירש מרן החפץ חיים [הובא בספר 'מאיר עיני ישראל']: דהנה פרט מאפיין יש ברוכל על פני חנווני בחנותו. החנווני מאפשר ללקוחותיו שמכירם לקנות בהקפה, הרוכל לעומת זאת, בהיותו מחזר בעיירות אינו מאפשר כל קניה בהקפה, וכל תשלום חייב להיות מיידי במקום. את זאת למד רבי ינאי מהרוכל, שעבור הימנעות מלשון הרע התשלום אינו בהקפה לעתיד לבוא, אלא מיידי, כלומר שתיכף לקיום המצווה זוכה במנת חיים!!

ומה טיבם של חיים אלו? את זאת המחיש החפץ חיים באזני בן ישיבה שבא ליהנות במחיצתו ימים אחדים, מה פירוש וחיי עולם נטע בתוכנו שאומרים אנו כל יום, השיב ואמר החפץ חיים, היכן נהיה כולנו בעוד מאה שנה? במחיצת ריבונו של עולם! והיכן נהיה בעוד אלף שנה? שוב במחיצתו של הקב"ה! ובעוד חמש מיליון שנים? גם כן עם ריבונו של עולם! אלו הם חיי עולם!

"דבר זה", אמר מרן החפץ חיים, "ניתן לרכוש תיכף על אתר ממש כמו מרוכל, ולא עוד אלא שמכירה זו נעשית אין ספור פעמים מדי יום ביומו – כשתתגבר ותתנזר רגע אחד, וכבר קנית לעצמך חיי עולם לנצח נצחים!".

●●●

מעשה נורא קרה בפורים במחיצת מרן החפץ חיים. כנהוג היו מגיעים לביתו בני הישיבה בראדין, לשמוח במחיצת הכהן הגדול, להתבשם מתורתו ומברכותיו.

בחור אחד פנה לחפץ חיים ובפיו בקשה, כי יברכו שיזכה לשבת במחיצתו בעולם הבא!! מרן החפץ חיים שתק ולא ענה, הבחור המשיך והפציר והחפץ חיים שותק. אמר הבחור לחפץ חיים: "בפורים יש דין 'שכל הפושט יד נותנים לו'! אני מבקש ברכה שאזכה לשבת במחיצת הרב בגן עדן!!".

אז הרים החפץ חיים את עיניו הקדושות ואמר לבחור: "אם תקבל על עצמך שמעתה לא תדבר ולא תשמע לשון הרע, הרי אני מבטיח לך שתהיה במחיצתי בגן עדן!!".

שתיקה השתררה בחדר! כזו הבטחה!! הבחור חשב מעט ואז ענה: "איני יכול לקבל על עצמי כזה דבר!"

ואז הרים החפץ חיים את קולו ובקש שיוציאו מיד את הבחור מהחדר, ואז אמר: "הבחור הזה היה כפסע מגן עדן, מקומו היה שם מובטח, והסכים לוותר על תענוג העולם הבא, רק כדי שיוכל לדבר כמה שנים כאן בעולם הזה לשון הרע ורכילות. איני רוצה כזה אחד במחיצתי כאן בעולם הזה!"…

מסופר על הגאון רבי צבי דוד אב"ד בקראקא, שהולכי רכיל היו מלעיזים עליו והפיצו שמועות כוזבות, עד שהיה לשיחה בפי כל והשקרים הגיעו גם לבתי מרזח.

בשבת דרש בבית הכנסת ואמר: "דוד המלך אמר 'ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר' (תהלים סט) לכאורה יש לתמוה: וכי אם היו תלמידי חכמים מדברים עליו לשון הרע היה נוח לו יותר?

"אלא ידועים דברי ה'חובת הלבבות' (שער הכניעה פ"ז): אמר אחד החסידים, הרבה בני אדם יבואו לעתיד לבוא ליום חשבון, ויראו להם מעשיהם שעשו בעולם הזה. ימצאו בספר זכויותיהם – זכויות שלא עשו, ויאמרו: לא עשינו אותם, יאמרו להם מעשים אלו נעשו ע"י מי שדיבר בכם וסיפר בגנותכם, וכן כשיחסרו מספר זכויות שעשו או שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, יאמרו: היכן הזכויות ומהיכן החובות שלא עשינו? יאמרו להם: החובות נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם עליהם, והם גם לקחו מכם זכויותכם בעת שדברתם עליהם. ולכך אילו היו חכמים וצדיקים מלעיזים עליו – לכל הפחות היה יורש את מעשיהם הטובים, את תורתם ומצוותיהם, והיה לו שכר גדול לעולם הבא, אבל כאשר ריקים ופוחזים יושבי קרנות ושותי שכר מוציאים דיבה, הרי אין לי לא עולם הזה ולא עולם הבא!"…