'כתבינו בספר זכויות'
חכמינו אמרו ש"כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו", וחשוב לדעת שאין המדובר רק בזיכוי של אלפים רבים, כל אחד שמגיע לבית המדרש לתפילה בזמן ומתפלל כראוי בקרבה אמיתית לבוראו, הוא מקדש שם שמיים ומזכה הרבים הרואים זאת לעשות כמותו, ואין אדם יודע כמה זכות יש למי שמזכה את הרבים כראוי.
אבי רבי שלום גלאי זצ"ל זכה לסייעתא דשמיא שלא הרבה זכו לה, לסעוד על שולחנו של מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל כמה שנים, וכיצד זכה לכך, רק בזכות מסירות נפש, וכפי שהיה רגיל לומר לנו שלא משיגים בעולמנו התורני דברים ללא קושי והתגברות, והתחזקות להתקרב יותר לבורא ולתורתו. לעתים שני בחורים לומדים אותו הדבר, לאחד קשה הדבר יותר, אין לכם מושג כמה שכר מרובה זוכה זה שמתגבר ולומד בחשק גדול.
אספר לכם, אבי התגורר בילדותו בוולקוביסק, היה זה רחוק מכל ישיבה אפשרית, והם לא ידעו כלל שיש ישיבה בראדין, אך אמו שרצתה מאד שלכל הפחות בן אחד ימשיך במורשת אבותיה ויצמח לתלמיד חכם, החליטה לתור ולחפש לו מקום שיוכל ללמוד בו ולהתעלות. וכך היא נסעה עמו לראדין, היתה זו נסיעה קשה כפי שתיאר לימים, וכל הדרך היא סבלה, אבל הרגיעה עצמה שלכל הפחות תזכה למצוא מקום לימוד עבור בנה שיוכל ללמוד תורה כראוי.
כשהגיעה לעיירה 'ראדין', ושמעה שיש שם ישיבה, שמחה בליבה ואמרה שתשלח את בנה ללמוד שם בישיבה, אך מששמעה כי אין תנאים גשמיים ראויים לבחורי הישיבה, וכל אחד מחפש לעצמו 'סטנציה' לאירוח אצל משפחה וכדומה, היא החלה לדאוג היכן תוכל לשכן את בנה שגם כך לא היו בידיה מעות הרבה, וחיי הקהילה שם נראו כחיי דלות ואביונות.
והנה בעוברה ברחוב העיר, כשהרהוריה תופסים את מחשבותיה בדבר גורלו של בנה, היא רואה לפתע אישה הולכת עם סלי קניות שרכשה בשוק המקומי, והחליטה לשאול אותה אולי תוכל כתושבת מקומית לסייע בעדה בעד מצוקתה. היא סיפרה לה כמה חפצה שבנה ילמד בישיבה בראדין, אלא שהיא דואגת ומחפשת היכן הוא יוכל להשתכן, כי אין בידינו דבר לסייע לו, ואנו גרים במרחק גדול מאוד מכאן.
שמעה זאת האישה ואמרה מיד ללא כל היסוס – אין כל בעיה הוא יוכל לשהות אצלנו בבית, ואני אסדר לו חדר ללון, ואוכל המשביע כדי שיהיו לו הכוחות ללמוד תורה בישיבה.
האמא התרגשה מאד, והודתה לה בכל ליבה, ואז שאלה אותה לשמה – והיא השיבה ששמה הינו 'פריידא הכהן', ועד מהרה התברר כי מדובר ברעייתו של מרן ה'חפץ חיים' זיע"א, וכך אבא זכה לשהות כארבע שנים במחיצתו של מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל רק בזכות מסירות הנפש שלו ושל אמו לחנכו לתורה.
מרן הח"ח חיכה בסעודתו ולא התחיל לאכול עד שאבא שב מהישיבה ואמר לרעייתו, שתיתן קודם לבחור לאכול כי הוא צריך לחזור ללמוד בישיבה, והוא אינו ממהר כמותו. וכך זכה לגדול בצילו הגדול וללמוד ממנו רבות. ואבא תמיד היה אומר לנו כילדים, וכי מה אתם חושבים שמרן ה'חפץ חיים' לא היה צריך לחזור ללימודיו?! אלא שהוא רצה ללמד אותנו כי לימוד התורה של הבחור אינו פחות חשוב מלימודו של מרן ה'חפץ חיים'!!! כמה אהבת ושמחת התורה זה החדיר באבא שאכן השקיע בנו זאת בכל כוחו.
איך זוכים אכן להתקרב לעבודת הבורא?
לפני כט"ו שנים היתה תאונת דרכים קשה שבה הייתי מעורב ונפגעתי קשה, במשך שלושה חודשים הייתי שרוי במצב סכנה חמור, כשלא יכולתי לנוע כלל, וכל תזוזה לוותה בכאבים עזים. מה עשיתי באותם ימים, חשתי את הבורא, הודיתי והתפללתי שיושיע אותי, כי רק הוא זה שיכול לסעדני.
לצידי שכב יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, והוא שכב במצב הרבה פחות קשה משלי, והוא כל העת אמר לסובביו, כמה הוא מקנא ביהודי השוכב לצידו, שהוא כל העת מתפלל וחש מיצוי בפנייה לבוראו ובתפילה אליו, ואילו הוא מכלה את זמנו ואינו עושה דבר בכל סדר יומו.
ואכן, השמחה היא חלק מרכזי בעבודת האדם, אם אדם היה יודע למה הוא קם מידי בוקר, ומה הוא נצרך לעשות בכדי להשתלם בעבודתו, ובוודאי אם יידע האדם שהכל תלויים בו, כי כל יחיד יכול בימים אלו להכריע את הכף כפי שאמרו הקדמונים ודומה הדבר לאחד שרואה בניין מט ליפול, ויודע הוא כי במעט מלט לחזקו יכול הוא להציל את העניין שלא ייפול הבניין כלל, וכי היה מי שמוותר על המטרה לחזק את הבניין ולדאוג שלא ייפול. כך הוא הדבר בכל דבר ודבר, שאם ידע האדם שהוא מחזק את רוחו ונשמתו לעלייתו, וכי לא היה משקיע בכך כל שבידו?!
אלא שרעת הדור בימינו היא, שאנשים לא יודעים להעריך מהי כל פעולה הנעשית על ידם.
***
במה ניתן להתקרב בימינו כשהמרחק הוא כה גדול?
כשהיינו ילדים וגדלנו בשכונת חליסה בחיפה, בקושי היה לנו דבר מה, בישלו בפרימוס והיתה דלות גדולה, אך מה נחרט בראשי יותר מכל, השמחה שהיתה בבית כשאבא זצ"ל רכש את כל הסט של ש"ס וילנא חדש, אבא ידע להחדיר זאת מבלי לומר מילה, ידענו שלערך התורה אין דבר הדומה לו, גם לא הון גדול וחשוב ככל שיהיה.
כהרגלנו דרנו חמישה ילדים בבית עם חדר אחד, וכשרצינו ללמוד דבר מה, אבא היה לוקח אותנו לבית המדרש ללמוד שם, ובאחד הימים אני מתהלך עם אבא בדרך לבית המדרש, ולהפתעתנו בית המדרש היה נעול. מה צריכה להיות המחשבה בליבו של כל ילד שרואה זאת לנגד עיניו?! זיק של שמחה שאולי נפטרנו מלימוד…
אך אבא לא אמר מילה, הוא תר וחיפש חלון שניתן לדלג ולקפוץ בו, וממרום שנותיו קפץ וחדר בחדווה לבית המדרש ואנו הילדים אחריו, השמחה לאחר מכן היתה בעריבות מיוחדת, ראינו שזה הדבר החשוב באמת עבורו, כי כך עולים ומתעלים כפי שינק במעונו של מרן ה'חפץ חיים'.
זוהי הסיבה שבסוף ימיו, כשהיה מלופף בייסורים קשים ומרים מחמת המחלה הנוראה שקיננה בגופו, וכשבאנו לבקרו לא יכולנו לעמוד מול ייסוריו, ולמרות זאת לא ויתר על שעותיו הקבועות בבית המדרש. ובאחד הימים כשאני מגיע ורואה את אבא מתפתל, והיה זה אך דקות לאחר ששב מלימודו, אני שואל גלויות – "אבא, אז איך היו לך כוחות ללמוד שעתיים ללא הפוגה בבית המדרש כהרגלך?!"
אורו פניו של אבא, ולמרות שמיעט תדיר בדיבור, הוא פונה אלי באומרו – "שימעל'ה, אגיד לך, ידעתי שאני צריך לעבור את הייסורים הללו, אך ידעתי שהתורה חשובה לי יותר מכל, נשאתי תפילה בליבי לבורא, שאם נגזרו עלי הייסורים אקבלם באהבה, אבל אבא אני מבקש ממך שלכל הפחות בשעתיים של הלימוד הקבועות שלי אל תפקדני בייסורים אלו שאוכל ללמוד כהרגלי וליהנות מזיו אמריך. וככל הנראה הקב"ה שמע לתפילתי, ואני מצליח ללמוד את התורה משוש ליבי בהשקט ב"ה".
הגר"ש גלאי שליט"א דומע בספרו זאת, ואחר ממשיך במסר נוקב מעומק הלב – "זוהי ההכרה שצריכה להיות לכל בן עלייה, שעל שעות הלימוד לא מוותרים ולא מפסיקים בו בשום דבר, ולומדים בו בקביעות ובשמחה".
***
הדור שלנו מלא בניסיונות, איך מחזקים את הציבור להתגבר על כך במיוחד בימים אלו?
הניסיונות בדורנו אכן קשים בהרבה מדורות העבר, וצריכים לחוש בכך זכות כמה זוכים אנו להאיר במחשכים הודות כך. כפי שנמצא האדם בחושך גדול וזוכה הוא למצוא פנס שיאיר לו את המחשכים, הרי ככל שהחושך הוא גדול וחזק יותר, ככה שמחתו על מציאת הפנס והאור המגיע דרכו גדולים יותר, כך הוא הדבר בדורנו, שחושך מכסה ארץ, וככל שהאדם מאיר יותר בהתקרבותו לבורא יתברך בימים אלו, הוא זוכה להאיר לכל העולם כולו, וזכותו גדולה היא עד מאד.
במהלך השיחה המיוחדת עם הרב, נחשפנו לא מעט פעמים לסיפור התאונה שאירע עם הגאון רבי שמעון גלאי שליט"א לפני כט"ו שנים, שאחריה אמרו הרופאים שככל הנראה לא יוכל יותר לעמוד על רגליו, וכשאנו רואים אותו, ב"ה מרקד ושר לכבודו יתברך, הרי שרואים אמונה חושית לנגד עינינו, ואכן הרב דואג לומר בפנינו כי הוא חש "כבן ט"ו שנה בלבד". שכן מאז אותה תאונת דרכים הוא חש כי קיבל מהבורא יתברך את חייו במתנה, ועל כך כולו מלא הודאה לבורא יתברך דבר יום ביומו, וראוי להודות ברבים, שיוכלו ללמוד מכך לקח.
ולגוף המעשה, הדבר התרחש לעיני קהל רב בשעה שמכונית ובה נהג שוטר, פגעה ברב בלכתו ברחוב, ופצעה אותו ברגליו, הרב שליט"א הופל אל הכביש שותת דם, והנהג שהיה שוטר נתקף גם הוא בהלם, הוא מיהר לגשת אליו ולשאול במה אפשר לעזור לו?!
הגר"ש גלאי בעוצם ייסוריו וכאביו, לא שכח את אלוקיו, ולמרות שהדיבור ברגע זה היה מאוד קשה עליו, וכמעט בלתי אפשרי, השיב לשוטר שפגע בו בחמימות – "אם אתה רוצה לעזור לי, קבל על עצמך לשמור שבת"…
בעת שהתרחשה התאונה עברו במקום בני זוג שעדיין אינם שומרי מצוות, גם הם מיהרו אל הפצוע לנסות ולסייע, ואז הזדמן להם להאזין לשאלתו של השוטר, ולשמוע בתדהמה את תשובתו של היהודי החרדי, שהיה מוטל על הכביש בחוסר אונים מוחלט. הם לא הצליחו להבין איך ייתכן שכל מה שמעניין אותו ברגע כואב זה היא השבת.
כאשר עזבו את זירת התאונה והמשיכו בדרכם, הרהרו בני הזוג בגבורת הנפש של איש זה, שגם כאשר עוברים עליו באותם רגעים ייסורים נוראים, אינו חושב על עצמו, אלא כל מעייניו נתונים בריבונו של עולם, ובמתנה הטובה שקיבלנו ממנו, היא השבת שהעניק לעמו, ועד כדי כך נחרטה בנפשם הפגישה עם היהודי הפצוע, שהם הרגישו חובה לברר את זהותו ולבוא אליו לביקור בבית החולים.
ואכן, כאשר הגיעו למיטתו של הרב בביה"ח, והציגו שהם היו נוכחים בעת התאונה שאירעה עמו, נדהמו להיווכח בשנית, שהדברים שהשמיע מעל מיטתו נסובו על הזכות הגדולה של העם היהודי בשמירת שבת.
כשנפרדו מהפצוע נישק אותו האיש החילוני בחום רב ואמר בפני כל הנוכחים – "רק עכשיו אני מבין את מעלתם של לומדי התורה, אם אדם שנמצא בבית המדרש יכול להפוך את עצמו מבהמה לאדם, והדבר היחיד העומד לנגד עיניו הוא רק שם אלוקיו והכנסתם של יהודים נוספים בעול קיום המצוות, והוא שונה מדמותם של אנשים שמקומם אינו בבית המדרש, ששם כל אחד דואג לעצמו".
קידוש שם שמיים גדול היה באותה שעה בבית החולים.
('יתד נאמן')
1/282