"אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כ"ה, י"ד)
מחפש היתרים
סייד בעל מקצוע, שאל את ה'אמרי בינה', אם יכול לערב פחות סיד, אם יכול ליתן פחות שמן בסיד, כל מיני שאלות כאלו. אמר לו ה'אמרי בינה': "הלוחות היו חלולים משני הצדדים, ובכל צד איך שתהפכהו תדע שנכתב 'לא תגנוב'"…
מדוע מתחילים עם הילדים בפרק 'אלו מציאות'
מרן הגרש"ז אויערבאך סיפר, שפנו אליו מהנהלת תלמוד תורה, שרצו לשנות המנהג להתחיל עם הילדים בפרק 'אלו מציאות', שיש בו הרבה קושי לילד, וטענו שעדיף ללמוד מסכת 'ברכות', שהילד יבין יותר.
אמר להם הגרש"ז: "מה אתם חושבים, אלו הקדמונים שכבר הנהיגו סדר זה, להתחיל 'אלו מציאות' היו פחות חכמים מכם? אלא אומר לכם: גם אני חשבתי לא אחת, למה מתחילים עם הילדים 'אלו מציאות?', וחשבתי שהרי עיקר יראת השמים היא, להיזהר בממון חברו, א"כ, ילד בתחילת לימודו, רוצים להחדיר בו יראת שמים, ממילא מתחילים 'אלו מציאות', שהילד ידע שלנגוע, חלילה, בממון של אחר הוא 'אש', וגם אם אתה מוצא מציאה, לא הכל מותר, יש דברים שמותר ויש דברים שאסור".
לכל אדם לא עולה במחשבה, חלילה, לגנוב ולגזול מאחר, ואף על פי כן אמרו בגמרא שרוב אנשים נכשלים באבק גזלה. והאיך זה יתכן? אלא, גניבה וגזלה אינו רק אם נכנס לבית חברו ולוקח חפץ, זה ודאי רחוק משכלנו.
אך לקשקש על שולחן בכיתה, זה 'לא נורא'… דע לך שזה ג"כ אבק גזלה! לעלות עם רגליים על הכסא ואח"כ ישב שם אדם ויתלכלך, זה גם כן איסור!
בדרשות 'משמר הלוי', הביא ששמע מאיש אחד בפתח תקוה, שהיה בשעת המעשה: ביום ששי אחר הצהריים, ה'חפץ חיים' הלך למקוה, והוא ראה שם יהודי שכבר עומד במצב הכן להתרחץ, אך הוא מסתכל בשקית ומגלה שאין שם סבון. העיקר חסר מן הספר, הוא הלך למקוה להתרחץ, ואת הסבון הוא שכח בבית. הוא ראה שמונח שם על הספסל חתיכת סבון שחבר שלו הניח, והוא לקח אותו והתכונן להתרחץ. אמר לו ה'חפץ חיים': "טייערע ברודערקע! אח יקיר! אתה צריך לדעת, הרי בשביל מה אתה לוקח את הסבון? בשביל להתרחץ ולהיות נקי? בסבון הזה כשמתרחצים בו נהיים יותר מלוכלכים ממה שנכנסו למקוה"…
הגזל תובע את שלו
בספר 'החפץ חיים' (חייו ופעלו ח"א עמוד רנ"ח) הובא: ה'חפץ חיים' זצ"ל נסע פעם בעגלתו של ר' אברהם העגלון מראדין, ותוך כדי נסיעתם, שפך העגלון את מר שיחו בפני הצדיק: "רבי, סוס טוב וחזק היה לי, ויום אחד צנח ומת. אספו אנשי העיר נדבות עבורי, ורכשתי סוס חדש, אלא שהוא עצל וחלש ." "ברוך ה' ר' אברהם, שיכול אתה להמשיך בעבודתך". "אמת רבי, אבל מעיקה לי עצם העובדה, שמוכרח אני לסבול ייסורי נפש כאלו, להזדקק למעות צדקה. מה פשעי ומה חטאתי?".
השיבו ה'חפץ חיים': "צדיק ה' בכל דרכיו, גם עגלונים מתנסים בניסיונות, לפעמים אינם עומדים בדיבורם בענין המחיר, ויש שמרשים לסוס ללחך בשדה זרים. אם תבדוק, ר' אברהם, תמצא, שהחשבון צודק בהחלט".
"הבנתי רבי, הבנתי, אולם אם כך הדבר, מדוע נגנבה פרוותו של רבינו זה לא מזמן בווילנא, בו בזמן שרבינו שוקד על תלמודו ועובד את ה' בתדירות? איזה חשבון יש איתו בשמים?"
"סבור אתה שאני צדיק גמור? גם לי יש כישלונות משלי! מחבר אני ספרים, מדפיסם ומוכרם, לפעמים מזדמן בספר דף קרוע, לפעמים הדפוס אינו בהיר, ויש שנשמט גיליון שלם. אמנם טורח אני להגיה כל ספר שיוצא מתחת ידי. אך שגיאות מי יבין. אי אפשר להישמר ממכשול – הקונה מקפיד והגזל תובע את שלו"…
זהירותו של רבי הירש ברוידא
סיפר הגרה"צ רבי יחזקאל לונשטיין, היאך רבי הירש ברוידא, זהיר בחשש גזל: בהיותו נוטל ציפורניו בערב שבת, השתדל לשייפן יפה, ואמר שטעמו בכך, שהיות ומשתמש בספרים שאינם שלו, לכן יתכן שיעשה איזו שריטה קלה בציפורניו בספר זולתו, ולכן דואג לשייפן ולעגלן שלא יזיקו…
חששו של מרן הגרי"ז
בספר 'עובדות והנהגות' לבית בריסק, הובא שכאשר היה מרן הגרי"ז זצ"ל בשוויץ לצרכי הבראה, נהגו רבים לנהור לאכסנייתו, ולשוח עמו בדברי תורה והלכה. אחד מהם נשאל בסוף שיחתם לשמו. "שטרנביץ שמי", השיב האיש "שטרנביץ?", שאל הרב, כשמראה פניו משתנה בלא הכר. "האם התגוררת פעם בעיירה פלונית?" האיש השיב בשלילה. "אז אולי לפחות היה לך איזה קרוב בעיירה זו?", המשיך הרב לשאול. "אכן", ענה האורח. "היה לי דוד בשם זה שהתגורר באותה עיירה".
רק שמע זאת מרן הגרי"ז, אורו עיניו כמוצא שלל רב. הוא מיהר וקרא לבעל האכסניה, הרב וולף רוזנגרטן, ואמר: "ר' וולף! ר' וולף! צריכים להכין סעודה! מצאתי את שטרנביץ!".
ומרן הגרי"ז הסביר את פשר שמחתו הגדולה: זמן קצר לפני המלחמה שהה בעיירת הנופש 'קריניץ', תוך כדי כך נודע על המלחמה המתרגשת ובאה. החלו לברוח. במהלך נסיעתו, באחת התחנות, נתברר למרן הגרי"ז ולבנו הגרי"ד זצ"ל, שאין להם די כסף כדי להמשיך בדרכם. היה זה מקום שומם מיהודים, והגרי"ד הציע לו שיגשו לעיירה סמוכה, ללוות סכום כסף מאיזה יהודי. "אין צורך", אמר הרב, מתוך תחושת האמונה והביטחון שאפיינו אותו, "עד שתגיע הרכבת יגיע הכסף!". לאחר מספר רגעים, עבר יהודי במקום והציע להם עזרה. כששמע על מצוקתם, הלווה להם סכום כסף מספיק. הרב שאל לשמו, והוא השיב 'שטרנביץ מעיירה פלונית'. הגרי"ז הבטיח להחזיר לו את הכסף מיד כשיגיע לביתו.
באותם ימים, עוד לא ידעו כי המלחמה תארך, ועל כל החורבן המתרגש ובא, וכך חשב הרב שמיד כאשר יגיע לבריסק, ישלח לו עם שליח את הסכום. אך במצוקת העיתים של ימי הזעם, לא איסתייעא מילתא.
המשיך מרן הגרי"ז לספר: "מיום שהגעתי לארץ ישראל ועד היום, מזה כחמש עשרה שנה, אין לי מנוחה מזה. כל אדם חדש שמגיע לביתי, מכל קצווי תבל, אני שואלו אם הוא מכיר משפחה בשם 'שטרנביץ'. לאחר מכן בקשתי, שאולי ינסו לאתר רשימה של פליטי הקהילה ההיא ומקום מגוריהם, אך לא השגתי מאומה.
"חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. כמה עגמת נפש היתה לי מכך. כל פעם שנזכרתי בכך, לא הייתי יכול להירדם! הייתי חולה מזה! מחשבתי היתה כיצד אני אגיע לבית דין של מעלה, כשבידי חוב שלא פרעתי? והנה עתה, אני מוצא את שאר בשרו של שטרנביץ, זה שגמל עמי חסד, ויש בידי סוף סוף ההזדמנות לקיים מצוות פריעת בעל חוב! והיאך לא אשמח??"
האורח המופתע סיפר, כי כל משפחת דודו נהרגה בימי השואה, והוא נותר יחיד שנשאר בחיים. מרן הגרי"ז זצ"ל קם בשמחה, ואמר: "אם כך, אתה הוא היורש!". מיד חישב את הסכום שנלקח, ופרע את החוב.
זהירות של הרה"צ רבי אליהו לופיאן
הרה"צ רבי אליהו לופיאן, הלך פעם לקידוש של בר מצוה אחרי התפילה, ונשתהה שם עד סוף הקידוש, והיה לפלא: מה יושב כל כך הרבה זמן? לבסוף, כשכולם הלכו, ביקש שאמו של ילד הבר מצוה תבוא, שרוצה לברכה. אמר לה: "אני צריך לבקש מכם מחילה, כי בשעה שעשיתי קידוש ידי רעדו, ונשפך היין על המפה", והוסיף לה: "בהזדמנות זו, אני מבקש מחילה בשם כל האורחים, הרי המפה היתה כל כך נקייה ומסודרת כשבאנו לקידוש, ואח"כ כל אחד לקח המאכלים וטינף את המפה ללא צורך, שהרי לא היו צריכים אלא לקחת המאכל ולא ללכלך המפה, בהזדמנות זו שאתם מוחלים לי, תמחלו גם לכל המשתתפים"…
זהירות של רבי הירשל קרויזר
בזמנו רכשו אנשי ירושלים קרקעות ליד קבר שמואל הנביא, ורשמו אותן על שמו. לאחר שיחרור ירושלים, הגיע לב"ד של העדה החרדית, וביקש שירשמו לפניהם כי אין הקרקעות שייכות לו, ולא יבוא, חלילה, אחד מצאצאיו במשך השנים בטענה, שהוא יורש של הקרקעות. הוא לא הסתפק בהליכה של פעם אחת, אלא כמה פעמים הלך לב"ד ,וביקש לראות איך רשמו הדברים בפרוטוקול.
כמו כן, היה נוהג שאם השתמש בשירותים של בית הכנסת, היה משלשל לקופת בית הכנסת כמה פרוטות.
היה נמנע מקבלת כספים מאנשי חו"ל שבאו להתברך אצלו, באומרו: "הם חושבים שברכותי מועילות, ואני חושש שיש כאן איסור גזל".
זהירותו של מרן הגרש"ז
היה נוסע עם אוטובוס לישיבה וחוזר עם אוטובוס. כשרצו לתת לו מונית סירב, באמרו שאין להשתמש עם כספי הישיבה. עד שמצאו עצה, שאמרו לו: "הרי הנסיעות לוקחות לך זמן, עדיף שתישאר בישיבה עוד חצי שעה, ובתמורה לזאת ניתן לך מונית", על פשרה זו הסכים.
(מתוך 'מידות והנהגות טובות' עם עובדות מגדולי הדורות)