מרן הגראי"ל שטיינמן שמע ואמר: "באמת לפי כל הפרטים נראה שמדובר בעסקה מצויינת במיוחד. אך מה שווה לך כל העיסקה אם מאכילים שם בשר סוסים וחמורים". הרב שטיין התפלא, הרי בכל בית אבות קיים הכשר…

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה…  מִי אָנֹכִי" (שמות ג', י"א)

 בימים אלו, ימי אבלו של אורו של עולם, מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, ימים אשר כל העולם כולו מקצה ועד קצה מתעורר ומתחזק ללכת בדרכיו הטובות והישרות, מן הראוי להביא כמה עובדות שנשמעו מפי הגרב"צ פלמן זצ"ל.

בעבודת ה'

מן המפורסמות הן גודל קדושתו וטהרתו של מרן זיע"א, אשר כל כולו היה עסוק בעבודת בוראו יומם ולילה, וכמעט ולא נהנה מהעולם הזה. ועם כל פרישותו הגדולה מהנאות עולם הזה, ירד אל העם והבין את רחשי לבם, והורם את הדרך אשר ילכו בה. כל שיחה עימו היתה מלאה בחכמה עליונה, מתוך נעימות וערבות עצומה. לא היה אחד שהיה במחיצתו ולא הרגיש התרוממות והתעלות, וישוב הדעת ומנוחה.

פעם דיבר הגרב"צ עם מרן זיע"א, על הנהגות של פרישות מהנאות העולם הזה כדרכו של מרן זיע"א, אמר לו מרן זיע"א: "דע לך שההיתר לנהוג בכאלו הנהגות, הוא דווקא אם בטוח אצלך במאת האחוזים, שזה לא יגרום לך שום ירידה בלימוד ועסק התורה והמצוות, אבל אם זה יגרום לך ירידה אפילו קלושה ביותר בעבודת ה', אין היתר לנהוג בכאלו הנהגות".

ובאמת כל מי שזכה להיות אפילו פעם אחת במחיצתו של מרן זיע"א, ראה שמי כמותו היה נאה דורש ונאה מקיים, שבלימוד התורה היה לומד בעומק העיון וההבנה, ולא היה מורגש אצלו כלל וכלל שכבר זמן רב לא בא אוכל ומשקה לפיו. וכמו כן הנעימות שהרגישו במחיצתו, לא נפגמה כלל מחמת החולשה מהתעניות ומיעוט השינה.

 עוסק במלאכתו

 סיפר מרן זיע"א להגרב"צ פלמן, שבצעירותו ישב ביחד עם עוד ב' בני עליה, ודנו על ההלכה שאסור ליהנות מכתרה של תורה, במש"כ הטור בהלכות תלמוד תורה (יו"ד סי' רמו סעי' כא) והעתיקו הרמ"א (שם): "ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו', כל המשים לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה הרי זה מחלל השם ומבזה התורה 'לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה'", וכן דעת הרמב"ם (אבות פ"ד מ"ה), ויש מקילין לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים, כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה ברווח, ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה, מידת חסידות היא ומתת אלקים, אך אין זה מדת כל אדם, שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו. ועלתה השאלה ביניהם מדוע כהיום אין נוהגים כדברי הרמב"ם, ומתפרנסים מן הצדקה ונהנים מכתרה של תורה, ואף הרמ"א שהביא שיש מי שמתיר, מ"מ כתב דממידת חסידות להחמיר בזה. וממחשבה למעשה החליטו ביניהם לנסות ולקיים את דברי הרמ"א הנ"ל, ולראות האם הם יכולים לעמוד בדבר הזה בלא שתפגע אצלם איכות וכמות הזמן של לימוד התורה.

הראשון ניסה והצליח, ובאמת עד היום הזה הוא יושב במשך רוב שעות היום והלילה, ועוסק בתורה בעמל ויגיעה, ואינו מפסיק ממנה לרגע. השני, תוך זמן קצר נכנס לעולם העיסקי, ותוך זמן קצר נשאב כל כולו לעסקים, והפסיק מתלמודו כמעט לגמרי. ואילו מרן זיע"א התחיל בזה, ולאחר זמן קצר הבחין שהדבר מפריע לו בלימוד התורה, ובאותו הרגע הפסיק את המלאכה שעסק בה באמצע, כשהוא מותיר שם את כלי העבודה כמות שהם, ורץ בחזרה לבית המדרש לעסוק כל היום בעמלה של תורה.

"ללמדך" – אמר מרן זיע"א – "שבדור הזה אי אפשר לקיים שניהם, וההנהגה הזו כיום לא שייכא, וכדי להצליח באמת בתורה ועבודה, חייב להיות שהראש יהיה שקוע ומונח כל היום בעומקה של הלכה, שאם יכנסו בתוכו אפילו לזמן מועט ענייני מסחר, עלול הדבר לפגוע בעמל התורה".

בקי בכל חלקי שו"ע

סיפר הג"ר יעקב ליסיצין שליט"א, שפעם אחת סיפר לו הגרב"צ איך התחיל למסור שיעורים בהלכה, ואמר שההתחלה והדחיפה הראשונה לכך היתה עוד בבחרותו כשלמד בישיבת פוניבז' (בשנת תש"י – תשי"ז), בעת שהתאגדו כחמשה בחורים מבני הישיבה, והחליטו ביניהם שבכל שבוע ימסור אחד מתוכם חבורה על איזה נושא שיבחר. וכך באמת היה, כל אחד בתורו מסר חבורה על הנושא שבחר בו, אחד בחר לדון ולפלפל בדברי המנחת חינוך, השני דן בדברי הרמב"ם, השלישי מסר על הסוגיות הנלמדות בישיבה, וכשהגיע תורו של הגרב"צ הוא מסר חבורה בהלכה.

בחודש הראשון באמת התנהלה החבורה כמתוכנן, אבל בחודש השני כשהגיע תורו של כל אחד למסור פעם נוספת חבורה, כל אחד מסיבותיו התחמק ולא רצה להכין חבורה פעם נוספת. ובכל פעם שנודע להגרב"צ שמי שצריך למסור השבוע אינו מעוניין למסור שוב, הוא הציע את עצמו שמוכן להיות ממלא מקום, ולהשלים את החבורה של מי שהיה צריך למסור השבוע. ומתוך כך יצא שבמשך שבועות רבים מסר הגרב"צ כל שבוע, חבורה בהלכה על עניינים שונים. ובזה קיבל את הטעם להמשיך להשקיע לברר סוגיות בהלכה, ולמוסרן לרבים, ולפני כן אע"פ שלמד הרבה הלכה, ובירר ופלפל בזה הרבה, הלימוד היה לימוד עצמי ולא מסודר בצורה של חבורה ושיעור, שאפשר למסור אותו בציבור, אבל בחבורה הזו קיבל את הדחיפה להשקיע יותר בהלכה בצורה מסודרת, עד בירור הדברים, כדי למוסרם לציבור.

בכל פעם שהתחדשו לו סברות חדשות, היה מעלה את הדברים לפני ראשי הישיבה, והיו ממשיכים לפלפל עימו בזה.

והוסיף הג"ר שמואל חיים דומב שליט"א, ששמע מהגרב"צ את המשך הדברים, שכאשר החבורה התחילה להיות בקביעות, ניגש הגרב"צ אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, והתייעץ עימו אם ראוי להמשיך ולהשקיע במסירת חבורות בהלכה. והרב שך השיב לו שזהו דבר גדול, וטוב מאוד שימשיך לעסוק בזה.

הוסיף הגרב"צ ושאל את הרב שך, האם הוא יוכל לשאול אותו בכל פעם את השאלות המעוררות לו בהלכה? השיב לו הרב שך: "לי אין זמן לזה, אני צריך להכין שיעורים למסור בישיבה, והזמן אינו מספיק כדי להכנס לסוגיות בהלכה ולבררן. אבל אם אתה מחפש את מי לשאול שאלות בהלכה, אתה יכול לשאול את רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן, שאותו אפשר לשאול על כל חלקי השו"ע, ואתה יכול לסמוך עליו בכל נושא".

מאותה תקופה החל הקשר בין הגרב"צ למרן הגראי"ל, הקשר שלא פסק עד יומו האחרון, כאשר כל שאלה בהלכה וכל סברא חדשה הביא לפני מרן הגראי"ל והוא הכריע את ההלכה, ומקרב או מרחק את הסברא. על כל דבר ודבר, היה מתיישב מרן זיע"א עם הגרב"צ, ופותח את הגמרות והראשונים והפוסקים, ומברר את הדברים במקורם ושורשם, עד בירור הדבר להלכה למעשה.

נבלות וטרפות

סיפור נפלא שמענו השבוע מבעל המעשה, הרב ישראל שטיין שליט"א מתל אביב, מחבר ספר "כפתור ופרח" עה"ת ועוד ספרים: המעשה היה לפני כ-40 שנה, שביום מהימים הציעו לרב שטיין להיות שותף בבית אבות בנתניה, מדובר היה בבית אבות שבבעלותם של חמשה שותפים, ואחד מהשותפים רצה לצאת מהשותפות ולמכור את חלקו. בית אבות זה היה מקום פעיל ומבוסס, שבפעילות השוטפת שביום יום לא הוצרך התערבות מיוחדת של ההנהלה, וכל עיקר ההשקעה של השותפים היה בהקמת בית אבות, אבל עתה לאחר שהוא כבר קיים ומסודר מבחינת כל האישורים הנצרכים, הם כבר לא הוצרכו לעשות מאומה, ויכלו לשבת בשלווה כאשר הנכס מניב להם ריווח נאה מידי חודש בחודשו.

השותף שרצה למכור את חלקו בשותפות ביקש על כך סכום של כ-25 אלף דולר, אבל מצד שני הריווח שהוא מקבל על כך בכל חודש הוא כ-5 אלף דולר. מדובר היה בהשקעה שעל פניו נראית כמשתלמת במיוחד, להרוויח סכום כה גבוה בלא שום מאמץ חודשי.

הרב שטיין היה משתתף בקביעות בשיעורו של הגרב"צ, שהתקיים בכל ליל שישי בתל אביב, ובאותם ימים סיפר להגרב"צ על ההצעה המיוחדת הזו שהתגלגלה אל פתחו, כשהוא מסתפק אם כדאי לו לגשת לכך, כי לפעמים בעסקאות כאלו שנראות כל כך טוב, טמון איזה מוקש שעלול להפיל את הכל.

הגרב"צ אמר לו שבבני ברק גר הרב שטיינמן, שהוא רב גדול חכם ופיקח, וכדאי לו מאוד לפני שסוגר את העיסקה הזו להתייעץ עימו, אם יש לו ממה לחשוש ממנה.

באותם ימים שמו של הרב שטיינמן לא היה מוכר בציבור הרחב, והיה זה לראשונה ששמע את שמעו של הרב שטיינמן שאפשר להתייעץ עימו. לקח את הכתובת ומיד אחרי השיעור נסע לבני ברק, כשבדעתו לעלות לבית ברחוב חזון איש 5 כדי לשאול את השאלה. הגיע לבית הרב שטיינמן, ורבינו הגראי"ל ישבה עת בסלון הבית, ליד השולחן ולמד. הרב שטיין נכנס לחדר, ולאחר שהציג את עצמו החל לפרוס בפניו את השאלה על כל פרטיה, בדבר ההשקעה בקניית שותפות בבית האבות המדובר.

הרב שטיינמן שמע, ואמר: "באמת לפי כל הפרטים נראה שמדובר בעיסקה מצויינת במיוחד, אבל כדאי שתבדוק קודם אם לא מאכילים שם את הזקנים נבלות וטרפות". וכשחזר שוב הרב שטיין על כדאיות העיסקה, אמר לו הרב שטיינמן: "מה שווה לך כל העיסקה אם מאכילים שם בשר סוסים וחמורים".

הרב שטיין התפלא, למה שיאכילו שם נבלות וטרפות? הרי בכל בית אבות קיים הכשר, לכל הפחות של הרבנות, ואי אפשר לקבל אישור למוסד בלא שתהיה בו תעודת כשרות, ואם כן מהיכן יבואו לשם נבלות וטרפות? אבל החליט לבדוק את הענין לעומק, ומשום כך קבע פגישה עם כל השותפים כדי לשמוע מהם פרטים על בית האבות הזה, ובין כל היתר שאלם מה עם הכשרות במקום. המנהל השיב מיד בחיוב, שיש במקום כשרות רבנות. אבל הרב שטיין לא הסתפק בתשובה הזו, והמשיך ושאל: "והיכן אתם קונים את הבשר?". המנהל התחיל קצת לגמגם והשיב: "בשוק הכרמל". שאל הרב שטיין: "האם יש הכשר לבשר שבשוק הכרמל?".

המנהל התחיל לגמגם, ואז השיב: "אתה הולך עם כיפה, לכן אתה שואל את השאלות הללו, אנחנו קונים שם את הבשר ולא שואלים מידי הרבה שאלות. פשוט כדאי לנו לקנות שם בשר, משום שבמקום לשלם 10 לירות לקילו בשר, שם אנחנו משלמים לירה אחת לקילו בשר".

הרב שטיין המשיך לשאול: "הרי יש לכם הכשר של הרבנות, ואיך הרבנות נותנת לכם הכשר בזמן שאתם קונים בשר בשוק הכרמל?". השיב המנהל: "המפקח מטעם המועצה הדתית בא לבדוק את המקום בכל ראש חודש, ובאמת בראש חודש אנו קונים קילו אחד של עוף מחברת 'עוף ירושלים', ושמים את זה מעל כל העופות, ואז הוא נותן את ההכשר, ובשאר החודש לא רואים שוב את המפקח ואז עושים מה שרוצים".

כמובן שאחרי הודאה ברורה כזו שמדובר בבשר נבלות וטרפות, היה ברור להרב שטיין שהוא יורד מיד מההצעה הזו, והמשיך לשם הנימוס לברר עוד פרטים על המקום, וסיים שהוא רוצה עוד לחשוב על זה ולאחר מכן יענה להם.

לא עבר אלא שבוע ימים, וביום שישי הרב שטיין פותח את העיתון, ולנגד עיניו כתוב בכותרת ראשית: "מדינת ישראל תובעת את בית האבות בנתניה על רצח הזקנים". הדבר היה מוזר ביותר, הלא מדובר בבית אבות תקין לחלוטין עם עובדים מסורים, הנהלה מתוקנת ואיך הם הגיעו לידי רצח זקנים? הוא המשיך לקרוא את הכתבה, ושם היה כתוב, שהתובע הוא היועץ המשפטי של משרד הסעד ר' שמואל בוקבסקי.

הרב שטיין החליט לברר את הדבר אצל ר' שמואל בוקבסקי, שהיה גר בתל אביב בקרבת מקום מגוריו, ובבית הכנסת היו יושבים קרוב זה לזה. ובאמת מיד אחרי התפילה בליל שבת ניגש אליו, ושאל אותו מה הענין עם בית האבות בנתניה?

הרב בוקבסקי שם את ידיו על ראשו, ואמר: "בחיים לא הייתי מאמין שיהודים בשביל להרוויח כמה גרושים רוצחים את הזקנים". וסיפר שמשרד הסעד מחייב את בתי האבות להאכיל את הזקנים בשר בקר, והם רצו לחסוך ובמקום לקנות בשר בקר היו קונים בשר סוסים וחמורים, ובישלו את זה (עם סלק) בצורה כזאת שהדבר לא יהיה ניכר בטעם. והזקנים שאוכלים את הבשר הזה, מתים לאחר כמה חודשים מחמת הרעלים שיש בבשר הסוס והחמור, ומתוך כך מתפנה להם מקום בבית אבות, והם יכולים לקבל זקנים חדשים, ונכנס להם לחשבון 'ים של כסף'".

"באותו הרגע" – אומר הרב שטיין – "הבנתי טוב טוב את דברי הרב שטיינמן, שיושב לו בביתו בבני ברק, ואומר 'תבדוק אם לא מאכילים את הזקנים נבלות וטרפות', 'ומה שווה לך כל העיסקה אם מאכילים שם בשר סוסים וחמורים', וכך הוא הציל אותי מכל הפרשיה הזו, שהביאה מיידית לסגירת בית האבות, ולמשפטים ארוכים על ההנהלה שמי יודע איך היא הסתיימה בכלל".

 

 (פורסם בשלמים מציון)