"בראשית ברא" א' א'
האיש שנשא בגבורה בדורנו את לפיד האמונה החושית, היה זה ללא ספק מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל. בלהבת אש קודש עמד ועורר תמיד וללא הרף על נחיצות העיסוק בחומש בראשית ויסודות האמונה הפשוטה. בבהירות, בטהרה, במישוש ידיים.
תלמידיו במשך כל השנים, ובפרט בשנים האחרונות, יכולים להעיד עד כמה תבע ודרש בשארית כוחותיו על ההכרחיות והתועלת הרבה שיש בכך. עד כמה הרבה תדיר לעורר ולהטעים, על החובה להפנים את המסרים ולהקנות להם שביתה בלב. "בראשית איז דער גרעסטע ספר מוסר!…" ["חומש בראשית הוא ספר המוסר הגדול ביותר…"], היה חוזר ואומר כסדר.
כבר נודע ברבים האגרת המפורסמת, בה יוצא מרן הרב שך מגדרו, בהתבטאות חריגה ונדירה: "חי נפשי! תמיד היה אצלי למשיב נפש, כשלמדתי בספר בראשית"…
כך גם בשיחה בישיבה, לפני התלמידים, גילה פעם טפח מרחשי ליבו הטהור: "בכל פעם שהגעתי לפרשיות של סדר בראשית, היתה לי משיכה ונטיה מיוחדת אליהם. אינני יודע מה היא הסיבה לכך… אבל על כל פנים תמיד חשבתי לעצמי שהייתי רוצה ללמוד את ספר בראשית במשך כל השנה. אני שואב את הכל תמיד מספר בראשית!… ובכל פעם מתעוררת אצלי נקודה חדשה שלא השגתי אותה לפני כן באותו אופן!"…
מקורביו העידו שבכל שנה ושנה, כשהגיע זמן קריאתו של חומש בראשית, היה צוהל לקראתו כאל מתנה חביבה; בריאת העולם, אדם הראשון, עשרה דורות, האבות והעקידה – היו נושאים שלא פסק מלמשמש בהם שוב ושוב ולהתפעל מהם כל פעם מחדש, כאילו זה עתה הוא לומד אותם לראשונה! ורבים מאלו שבאו במחיצתו באותו יום היו זוכים לשמוע את ליבו היוקד אמונה טהורה וזכה, מתלהב מפסוק מסויים, או מהרגש חדש.
למעשה בכל ימות השנה, גם כאשר קראו בתורה בספר ויקרא ובמדבר, מעיינותיו היו נתונים בחומש בראשית. בשיחות המוסר שמסר בישיבה בכל השנה, היה משמיע כסדר הארות חדשות או דבר חיזוק כל שהוא, שהתעורר מחומש בראשית. הרגישו בו שהיסודות הללו מלווים אותו כל העת.
כמה מופלא היה זה לראות יהודי כמרן הרב שך, אדם גדול בענקים, אשר כגובה הארזים גובהו, ממרום גילו ומפסגת השגותיו, מוצא לנכון להתמקד דווקא בפסוקים הנראים כה פשוטים ומוכרים לנו מילדות. במרץ נעורים ובסערת רוח היה פותח את חומש בראשית, ולומד עוד פעם ועוד פעם בכזו התפעלות ורגש. כשהוא מפטיר בהתפעלות: "הרי זה צועק בורא עולם! זה צועק גדולת השם!".
לעיתים הוא היה פותח את החומש ומקריא את הרש"י הראשון: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם'… ומה טעם פתח בבראשית משום 'כח מעשיו הגיד לעמו'…". אז היה מתייפח בבכי, ואומר בהתרגשות: "כמה עלינו להודות לקדוש ברוך-הוא שפתח את התורה ב'בראשית ברא'!… כמה הכרת הטוב מוטל עלינו להביע כלפי ה' יתברך שגילה לנו סדרי ורזי הבריאה!"…
כך חי במשך כל ימי חייו, אך במיוחד מאז הגיעו לגיל התשעים, אז הוסיף עוד שעות לעיון והעמקה בפרשיות אלו, וביסודות האמונה בכלל. הוא היה מסוגל לשבת במשך שעות מול ספר בראשית ולהגות בו שוב ושוב, לדלות דברי חיזוק ודביקות מתוך יראה עילאית והתרגשות עצומה.
לפני תקופה התפרסמו 'רשימות תלמידים', בין הדברים הובא שבהזדמנות מסויימת כשנכנס אליו תלמיד קרוב, וראה אותו יושב מול חומש בראשית, ניכרה פליאה בפניו של התלמיד. הרב שך שהרגיש בזה נימק את מעשיו, כך:
"רבינו יונה ב'שערי תשובה' כותב, שכוונת המשנה באבות 'בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה', שככל שהאדם מזדקן, עליו להמעיט בעסק העולם ולהתייחד להתבונן ביראת השם ותיקון הנפש. את ה'בן תשעים לשוח' מסביר הרבינו יונה 'כי אחרי שהגיע לתשעים ראוי לו להיות כל עסקו בתפילות ובתהילות השם ולהשיח בנפלאותיו".
"לכן, מעיקר הדין", סיים הרב שך, "אני אמור לשבת כל היום עם 'תהילים', אלא שאני מתעצל לעשות כן והדבר קשה עלי. אך כשאני יכול ומסוגל לכך אני לפחות מתבונן בחומש בראשית"…
מפליא למתבונן!
שני גאונים וצדיקים פיארו בזמנו את בני-ברק. שניהם גדולי תורה מופלגים, אנשי מעלה ודמויות מופת, שעל אף הפרש הגילאים הניכר ביניהם למדו יחדיו 'חברותא', והתרועעו כידידים ותיקים. הלוא הם: הגה"צ רבי זאב איידלמן זצ"ל, מילידי העיר בריסק, שהשפיע מאורו ומאישותו רבות, ומגיד המישרים הנודע הגה"צ רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל.
שניהם היו עורכי מחשבות באמונה זכה, במוסר וביראת ה', וזיכו את הרבים בדרשות חוצבות להבות אש, ובהרבצת תורה בטהרת הלב. מטבע הדברים הלימוד המשותף שלהם הפיק הרבה פנינים ויסודות יקרים, כדרכם של הצדיקים הלמדים מוסר השכל מכל דבר שמזדמן להם.
את אחת הדוגמאות המובהקות לכך, שח רבי ראובן קרלינשטיין לאחר פטירתו של ידידו ורעו רבי זאב איידלמן:
באחת הפעמים בזמן לימודם המשותף, הגישו לפני רבי זאב כוס תה. התה היה כה רותח, עד כדי כך שלא היה מסוגל ללגום ממנו. כעבור דקות ספורות, משהתקרר מעט התה, נטל רבי זאב את הכוס בידו, בירך בכוונה והחל לשתות.
לפתע, נעצר רבי זאב, ולפי ההתרגשות שנשמעה בקולו והחיוך הרחב שננסך על פניו, ניתן היה להבחין בקלות כי רעיון מוצלח הבזיק כעת במוחו. פנה רבי זאב לרעו וידידו רבי ראובן, ואמר לו:
"כיצד תסבירו זאת?! שרק לפני דקות אחדות התה היה כה רותח עד שלא הייתי מסוכל להכניסו לפי, ואילו כעת מבלי שעשיתי דבר הוא כבר התקרר?"
רבי ראובן הבין שיש לו תשובה על כך, והטה את אוזנו לשמוע דברי חכמה מקוריים מפי רבי זאב. ואכן כך הסביר רבי זאב בתבונה:
"אהא! כך זה טבע הדברים, כדי לקרר לא צריך לעשות כלום! כדי שהשתיה תתקרר יש רק לחכות ולשהות וכל הרתיחה עוברת מאליה!… העבודה וההשקעה היא כאשר רוצים לחמם את המים, אך בשביל לקררם מספיק שהייה וחוסר מעש"…
מכאן הסיק רבי זאב יסוד עצום:
"האדם דומה במובן הזה לשתיה. כדי לחמם אותו בענייני עבודת ה' ואהבת ה', ולעורר אותו בענייני האמונה, הוא נדרש לעבוד על כך עבודה תמידית ורצופה. באם הוא לא יעבוד כל העת בלי היסח הדעת, לחדש את רגשות הקודש של האמונה, של היראת שמים, גם אם לא יעשה דבר הם יחלפו מאליהם"…
נקודה זו לימדונו חכמי ישראל, כי העבודה שלנו היא לחדד, לשנן ולהחדיר שוב ושוב את היסודות הפשוטים לנו, את האמונה הבסיסית. רק בדרך זו נצליח להשריש בליבנו את האמונה ונזכה לחיות לאורה.
יש להביא עובדה נפלאה שסיפר המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א, לה היה עד בבחרותו. כדי לקבל מושגים מה היא עבודה תמידית בהחדרת יסודות האמונה, מהליכות חייו של קדוש ישראל מרן ה'סטייפלער' זצ"ל:
בזמן שלמדתי בישיבת פוניבז' בבני-ברק, שבתי באחד הלילות עם מספר בחורים לישיבה. בדרכנו עברנו סמוך לביתו של מרן ה'סטייפלער' זצ"ל. היה זה כאשר התגורר עדיין בדירתו הישנה, בה היתה ממוקמת בקדמת הבית חורשה קטנה, וממנה בקע קול מוכר של ניגון ערב ומעורר.
כשהתקרבנו הבחנו בבירור, שהקול שנשמע ברקע הוא קולו של ה'סטייפלער' הקדוש. לתומנו חשבנו שהוא הוגה באחת הסוגיות העמוקות שבש"ס. אך לא! לעינינו נגלה מחזה מדהים ומפעים במיוחד.
ה'סטייפלער' ישב על כסאו, עיניו עצומות וקולו הרוטט נשמע איך שהוא שר את י"ג עיקרי האמונה בניגון מיוחד: "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו"… כך אמר קטע אחרי קטע, ברגש מיוחד שובה לב, שעורר אותנו מאוד לאהבת ה' ויראתו.
השתוממנו למראה עינינו; ראש קהילות יעקב שעיני הכל נשואות אליו, מי שזכה להרביץ תורה לאלפים ולרבבות בספריו המופלאים. איש אלוקים ששכינה מדברת מתוך גרונו. במה הוא עוסק? בשירת 'אני מאמין' ברצינות תהומית, בטהרת לב. אשרי עין ראתה זאת!…
כעין זאת, סיפר רבי דן סגל, ששמע מד"ר גרינוולד מארצות-הברית:
בהזדמנות מסויימת זכה ד"ר גרינוולד להיכנס אל חדרו של מרן הסטייפלער זצ"ל. כאשר נכנס ישב ה'סטייפלער' עם פנים לכיוון הקיר, וגבו היה מופנה לכיוון הדלת, כך שלא הרגיש כלל בנכנסים אל החדר. (כידוע בשנים האחרונות נחלשה שמיעתו כמעט לחלוטין).
הוא ישב מרוכז, ואמר בקול רם קטע אחר קטע, את כל י"ג עיקרי האמונה, והסבירם וביארם באידיש אחד לאחד: "טַאטֶע אִיך גְלֶייבְּט מִיטְ'ן גַאַנְצְן הַאַרְץ… [אני מאמין עם כל הלב…] שהבורא יתברך שמו אינו גוף"…
"כששמעתי זאת", סיפר ד"ר גרינוולד: "פשוט התמוגגתי, מהמתיקות המיוחדת, מהתרוממות הרוח ומהבהירות שנאמרו הדברים".
זו היא התגלמותה של עבודת האמונה במיטבה!
'מעשה ידיו מגיד הרקיע'
הבריאה כולה למעשה, מעידה ומספרת על מציאות הבורא. בעלי אמונה אשר הציבו לעצמם את האמונה כמשאת חיים, וכיעד ותכלית עיקרי בעבודת ה' שלהם, אכן השכילו לראות אמונה בחוש בכל פרט בבריאה.
אם נתבונן נראה כי גם מרן ה'חזון איש' זצ"ל וגם מרן הסטייפלער זצ"ל, הקדישו חיבורים נפלאים העוסקים בחכמת הבריאה הטמונה ביצירת האדם. ויש לדעת מדוע שני ענקי הרוח האלו, שעסקו כל ימיהם בעומקן של תורה והלכה, מצאו זמן ונכונות לכתוב חיבורים על עניינים כאלו?
אלא, שמעתי מאדם גדול שאמר בזה הרגשה נפלאה: סביר להניח שה'חזון-איש' וה'סטייפלער' לא התיישבו במיוחד להעלות על הכתב עניינים אלו, במטרה לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל. אלא חיבורים אלו מסמלים את הלך מחשבות ליבם התמידיים, ואת התחושה עימה הם חיו את חייהם.
הם לא כתבו זאת מתחילה לרבים, אלא פשוט הם חיו את הדברים! הם חיו בהתבוננות מתמדת; כל פעולה, כל תנועה, כל פסיעה, כל דיבור, הם חשו כיצד זה אינו מכוחם אלא מפעולת הבורא. וכשהתעוררו בהרגשה כזו או אחרת, או כשקיבלו הכרה חזקה ובהירה יותר בנפלאות הבריאה, הם העלו זאת על הכתב למשמרת, רק לאחר כך הם החליטו להעניק זאת כמתנה לרבים.
הם חיו את האמונה! הם ראו במוחש את יד ה' בכל דבר ויצאו מכליהם. סוג החיים הללו העניקו לנו את את ה'אמונה ובטחון' ואת ה'חיי עולם'.
כידוע הקפיד מרן ה'חזון-איש' לצאת ולטייל בקביעות לצורך בריאותו כעצת הרופאים. כששאלוהו פעם תלמידיו מדוע הוא מטייל רק בלילה? הוא השיב: "משום שבלילה יש חושך ואינני רואה את הבריאה. ביום אני כה מתפעל מהבריאה שקשה לי לא להתעכב בהליכה, ומוכרח אני ללכת רק בלילה"…
מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל ה'שבט הלוי', סיפר שפעם כשביקר בבית מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, היה זה בתחילת הלילה, וה'חזון-איש' ישב בחצר שקוע בהבטה על כוכבי הלילה. הוא היה נתון בהתפעלות ודבקות מיוחדת מתפארת הבריאה ועיניו זלגו דמעות, עד שלא הרגיש כלל שהוא עומד אצלו.
(מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא' בראשית)
2/577