יעקב א. לוסטיגמן
"וימל אברהם"…
יחיד ומיוחד היה המוהל הגה"ח רבי אברהם שוורץ זצ"ל, אשר זכה למול רבבות מילדי ישראל בארה"ק וברחבי העולם כולו.
אצל כל תינוק אשר נימול על ידו, היה רבי אברהם עורך לפחות שלושה ביקורים מיוחדים. הראשון היה יום לפני הברית, אז היה מגיע המוהל כדי לבדוק את התינוק ולוודא כי הוא אכן בריא וחזק וכשיר מבחינה גופנית לבוא בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. ביום הברית עצמו היה רבי אברהם מגיע כמובן פעם נוספת כדי למול את התינוק, ולאחר מכן היה יושב על ידו ומטפל בו במסירתו במשך זמן עד שראה כי כוחו שב אליו וכי ניתן לעזוב אותו להמשיך לברית הבאה.
בפעם השלישית היה רבי אברהם בא לבית היולדת יום לאחר הברית, אז היה רוחץ את התינוק ומחליף את התחבושת, כדי לוודא שאכן לא אירע לו שום נזק חלילה.
למרות שהיה מתאמץ הרבה מעבר למקובל על ידי מוהלים מן השורה, סירב רבי אברהם בתוקף לקבל לידיו כל תמורה כספית, וגם כאשר היו מציעים לו סכומים גדולים במיוחד, או לחלופין סכום סמלי רק לכיסוי הוצאות הדלק, סירב בתוקף לקבל את הכסף לידיו.
במקום זאת הסתפק ר' אברהם רק בכך שהורי הרך הנימול רכשו בעצמם את התחבושות, החיתולים, והציוד הנצרך לביצוע הברית ולטיפול ההמשך בימים שלאחריה.
מעניין לציין כי רבי אברהם התייחד גם בכך שלמרות היותו מוהל ותיק ובא בשנים, אשר ידיו מלאו בבריתות של תינוקות רבים מספור, לא היה מוותר על אף ברית שהזדמנה לידיו.
גם כשהוזמן למול תינוק בשבת או בחג, לא חס על כבודו ולא על גופו, והיה שובת מחוץ לביתו בשמחה רבה, בין אם היה זה בעיר אחרת ובין אם היה זה ביישוב נידח בשומרון או בגליל.
לא פעם אף עשה את ראש השנה ויום הכיפורים במניינים של יהודים מבני עדות המזרח או בקהילות של הציבור הדתי לאומי, למרות היותו יהודי חסידי, שלא וויתר בימים כתיקונם על תפילה קרלינאית נלהבת בבית המדרש פינסק קרלין בו רגיל היה להתפלל משחר נעוריו.
בתוך המארב
וכה סיפר לכותב השורות בנו, הרה"ח רבי אלימלך שליט"א: "היה זה בתחילת ימי האינתיפאדה השניה, כאשר בני דודנו כבר היו חמושים בנשק, ובכל מקום בו היה כפר ערבי היתה סכנה גדולה לחלוף על ידו. הם היו יורים לעבר כל כלי רכב ישראלי שרק נראה על יד הכפרים שלהם.
"אבי מורי זצ"ל הוזמן אז למול תינוק באחד מיישובי השומרון, יישוב קטן ומבודד המוקף כולו בכפרים של בני ישמעאל, ואפילו תושבי היישוב חששו אז לצאת מפתחו, פן יבולע להם חלילה. אבא הודיע שהוא אכן יבוא ויתייצב במועד שנקבע לקיום הברית, אך אבי הבן ויתר תושבי היישוב פקפקו בכך שיוכל למלא את הבטחתו וסברו שבוודאי כשישמע את צרור היריות הראשון שיירה לעברו בעודו עושה את דרכו אל היישוב, ימהר לסוב על עקבותיו ולהימלט מהמקום.
"והנה התקרבה השעה היעודה, אבי הבן יוצא בדאגה רבה וצופה אל פני הכביש המוביל אל היישוב, כשהוא מלא אכזבה ובטוח שאכן חל שינוי בדעתו של אבי, והוא נמנע מלהגיע.
"כמה גדולה היתה ההפתעה שלו ושל יתר התושבים, כשמרחוק נשמעו קולות ירי של צרורות צפופים, והנה רכבו של אבי נוסע בדהרה בין הקליעים השורקים, ונעצר בחריקת בלמים על יד בית היולדת…
"כך היתה דרכו של אבי: כשלנגד עיניו עמדה המטרה להגיע ולמול תינוק יהודי נוסף, שום דבר לא עצר בעדו, לא המרחק, לא מזג האוויר וגם לא צרורות ירי היוצאים מקני רוביהם של מחבלים צמאי דם, ואכן זכה לליוויו של אליהו מלאך הברית, ולשמירה עליונה בכל הדרכים המסוכנות שעשה כדי למול את ילדי ישראל".
בהזדמנות אחרת, נזכר ר' מיילך, היה זה בסעודת מלווה דמלכה שנערכה בקביעות מדי מוצ"ש בבית מדרשו של מורו ורבו ש"ב כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זצ"ל. רבי אברהם נוהג היה להשתתף בקביעות בסעודות המלווה דמלכה, ולמרות גילו המתקדם היה עומד לצד הרבי בהכנעה גדולה, ואף היה מחלק את ה'שיריים' לקהל החסידים.
משתתפי הסעודה הקבועים ידעו שמעת לעת נעדר ממנה רבי אברהם, וזאת משום שעליו לבקר בזמן זה בביתה של יולדת כדי לראות את התינוק לילה לפני הברית, כדרכו בקודש.
באחת הפעמים, הבחין הרבי זצ"ל בהיעדרו של רבי אברהם, ושאל לשלומו. השיבו לו שרבי אברהם נסע לבית יולדת, ועל כן נפקד מקומו בשוחה"ט. כעבור זמן קצר שב הרבי ושאל לשלומו פעם נוספת. הנוכחים התפלאו והשיבו שוב שרבי אברהם נסע בגלל ברית שצפויה להיות למחר, אך דעתו של הרבי לא נחה וביקש שייצרו עמו קשר טלפוני ויבדקו אם אכן הכל כשורה עמו.
הדבר היה לפלא גדול, שכן כמו כולם גם הרבי ידע היטב שרבי אברהם נעדר לעיתים מה'טיש' בגלל עבודתו כמוהל, ומעולם לא עשה הרבי כזאת, לשאול עליו שוב ושוב ולבקש שייצרו עמו קשר טלפוני.
ואכן התברר כי באותה שעה נקלע רבי אברהם לסכנה, כשפורעים ערביים ארבו לכלי רכב של יהודי שיחלוף על פניהם, וכשעבר שם רבי אברהם עם רכבו, הם יידו לעברו אבנים כבדות משקל עד שניזוקה המכונית קשות, ואך בנסי נסים יצא רבי אברהם ללא כל פגע בגופו.
מעניין לציין, כי כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זצ"ל, נמנע היה מלכנותו 'רבי אברהם שוורץ' כדרך שכינו אותו כולם, ובמקום זאת היה מכנה אותו 'רבי אברהם דער מוהל' (רבי אברהם המוהל).
עשרות שנים קודם לכן
מחלת הטיפוס ידועה היתה לאורך השנים במחלה קשה ואכזרית במיוחד. עשרות מיליוני בני אדם שילמו בחייהם לאחר שנדבקו במחלה זו, בדרך כלל היה זה באזורים בהם ניטשה מלחמה עזה, אך גם באזורים של עוני ומחסור, בהם התנהלו החיים עם בתנאים שאפשרו למגפות להתפשט ולקטול רבבות בני אדם.
אין זה פלא אם כן, שכשהתגלו תסמיני המחלה בגופו של האברך הצעיר ר' אברהם שוורץ, הרגישו בני משפחתו כי עננה כבדה מרחפת על ראשם, וכי מוטלת על כתפיהם משימה כבדת משקל: לקרוע שערי שמים ולעורר רחמים מרובים על האברך הצעיר שאך בקושי מלאו שנתיים מאז נישואיו, וכעת הולך מצבו הרפואי ומתדרדר עד שערי מוות רח"ל.
אמו של ר' אברהם, כך שמעתי ברבות השנים מפיו של יבלחט"א בנו בכורו הגה"ח ר' עמרם שוורץ שליט"א, נוהגת היתה להגיע מדי יום אל כ"ק מרן האדמו"ר מהר"א מבעלזא זצ"ל, כדי לבקש את ברכתו להחלמתו המהירה של בנה ר' אברהם, ואכן היה הרבי מברך אותו בכל לב, אך נמנע מלהתבטא בלשון הבטחה שבנה יחלים וישוב לאיתנו הראשון.
בראותם כי מצבו של בנם הולך ומחריף, וכי הרופאים כבר נואשו מחייו, החליטו לגייס למשימה את גיסם, כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ברכת משה' מלעלוב זיע"א, אשר היה מקורב מאוד לרבי מבעלזא, וכך, ההורים והרבי מלעלוב הגיעו יחדיו אל הרבי מבעלזא כדי לשחר את פניו ולחלץ מפיו ברכה שתהיה בלשון של הבטחה.
עוד לפני שדרכו על מפתן דלתו של הרבי מבעלזא, כבר אמר הרבי מלעלוב להוריו של ר' אברהם, כי ייתנו לרבי מבעלזא קוויטל עם סכום כסף כ'פדיון נפש', עבור בנם החולה. "אם יאות הרבי לקבל את הפדיון נפש, אות היא כי אכן צפוי בנכם להחלים ולחזור לאיתנו", הנחה אותם הרבי מלעלוב, "אבל אם חלילה לא יסכים לקחת את דמי הפדיון, דעו כי קשה הגזירה עד מאוד…".
"אבל", הוסיף הרבי מלעלוב, "גם אם יסרב לקחת את הדמים, אל תאמרו נואש, התחננו לפניו כדי שייכמרו רחמיו על בנכם, ואז בוודאי יוכל לפעול ישועה גדולה, למעלה מדרך הטבע".
ואכן, בבואם אל הקודש פנימה, הגיש רבי חיים יצחק שוורץ, אביו של ר' אברהם, חמש לירות א"י כפדיון נפש עבור בנו: "הרי כאן לפניכם חמש לירות", אמר לרבי מבעלזא, "ואי"ה כשיבריא בני וישוב לאיתנו, ייתן הוא עצמו לרבי 13 לירות נוספות, וישלים את כסף הפדיון לסך של ח"י לירות ארץ ישראליות".
היה זה סכום גדול מאוד באותם ימים, אך כאשר חייו של אברך צעיר תלויים על הכף, מוכנים הוריו לתת כל אשר להם כדי להציל את נפשו.
בתחילה סירב הרבי לקבל את כסף הפדיון, אך הוריו עוררו קול בכיה גדולה, ואף הרבי מלעלוב הצטרף אליהם והזכיר לפני הרבי מבעלזא כי בן יחיד הוא ר' אברהם להוריו, ואם חלילה יארע עמו אסון, יזיק הדבר מאוד גם להם.
ברכתו של הרבי מבעלזא
כמו שצפה הרבי מלעלוב קודם לכן, נכמרו רחמיו של הרבי מבעלזא על האברך הצעיר ופעל עבורו ישועה על טבעית, כשהוא מורה לאביו: "השלם את כסף הפדיון לח"י לירות כבר עתה, כי בנך יבריא וישוב לאתנו".
לא נחה דעתו של הרבי מבעלזא עד שהוציא מפיו בלשון הבטחה: "ער וועט זיך נאך שטופן ביי מיינע טישן" – (עתיד הוא להידחק ב'טישים' שאערוך).
ואכן, אך יצוא יצא הדבר מפיו של הצדיק מבעלזא זיע"א, החל מצב בריאותו של ר' אברהם להשתפר, ולא ארכו הימים עד שנדחק בשולחנותיו הטהורים של הרבי, ואף היה מכבד אותו לעתים קרובות לשורר בטיש "מנוחה ושמחה" או "מה ידידות".
קרבתו לרבי מבעלזא היתה מן הידועות והמפורסמות, וגם בשבת האחרונה לחייו של הרבי מבעלזא, הורה הרבי למשמשיו שלא להעמיד בקבוקי יין על השולחן, נדבתם של החסידים, כאשר היה מנהגו מדי שבת בשבתו, ורק לרבי אברהם התיר להעמיד יין על השולחן.
לאחר שהבריא ר' אברהם ממחלתו, כאשר בא להתברך מפי הרבי מבעלזא ולהודות לו על ברכתו שהצילתו ממוות לחיים, הורה לו הרבי שיפנה ללמוד את אומנות המילה, ויעסוק בהכנסתם של ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום.
ואכן, מיני אז ועד סוף ימיו היה רבי אברהם שוורץ מוסר נפשו ואת כל אשר לו, כדי למול ילדי ישראל בכל פינה ובכל יישוב, מקצה העולם ועד קצהו, כשאת כל הבריתות הוא עורך במאור פנים, ואינו מוכן בשום אופן לקבל תמורה כספית או כל תמורה אחרת עבור מאמציו, ואפילו כשהציעו לו לשלם על הוצאות הדלק שעלתה לו הנסיעה, משך את ידיו מהמעטפות שניסו לשלשל לידו, ולא אבה לקבל כל תמורה, קטנה או גדולה.