אחת הדמויות היותר מרתקות בירושלים היה ר' אברמ'ל שטיינברג ז"ל, ה'פויקער' (מתופף) הראשון בירושלים, ובהמשך בעל קייטרינג לשמחות. פטירתו גרמה לעצב רב אצל המוני מכריו וידידיו הרבים, הוא היה איש חסד שעזר בגופו ובממונו לכל אדם, 'ומשכיל אל דל' – עד הפרטים הקטנים ביותר.
ביום רביעי שלפני פטירתו הוזמן ר' אברמ'ל להכין את הסעודה לחתונת בנו של ר' דוד היימן, עוזרו של חיים כהן, משנה לראש העיר ירושלים, עם בתו של ר' יוסף איינשטיין מגבאי האדמו"ר מאמשינוב (לר' אברמ'ל עצמו קשר עם האדמו"ר מאמשינוב. ברוב חתונות ילדי האדמו"ר הוא היה הקייטרינג מ.ו.)
והנה, בעלי המקום שבו היתה להתקיים החתונה, הודיע 15 שעות לפני מועד החופה – על ביטול. אברמ'ל, שאצלו כאמור הזמינו את הקייטרינג עבור החתונה, וניהל את האירוע ממיטת חוליו בטיפול נמרץ – נרתם בכל מאודו למציאת מקום חלופי.
למרות מצבו וחולשתו הוא לא ויתר לרגע. הרים טלפונים לכל המקומות האפשריים, ואכן כארבע שעות לפני מועד החופה נמצא מקום ראוי. בפרק הזמן הקצר שנותר, הוא 'הרים בשלט רחוק' אירוע שכל הנוכחים בו התפעלו מהפאר והמכובדות שלו. גם לאורך כל החתונה, שהתמשכה עד שעת ליל מאוחרת, הוא עמד בקשר ודאג שהכל ידפוק כראוי, כאילו הוא נמצא במקום. למחרת בבוקר הוא הורדם והונשם, עד לפטירתו.
"הוא זכה ועזב את העולם הזה מתוך שמחת חתן וכלה, כפי שהיה רגיל לאורך עשרות שנות חייו. זו הייתה החתונה האחרונה של איש יקר ואהוב שזכה לשמח משפחות רבות בימי חייו, אומר אחד ממכריו שסיפר לנו את דבר המעשה.
מהחתונה הראשונה ועד האחרונה
ר' אברמ'ל שהיה ה'פויקער' – המתופף הראשון שהביא את מערכת התופים והמצלתיים לשמחות החתונה בירושלים, סיפר בזמנו לסופר ר' יקותיאל יהודה גנזל (פורסם ב'מרוה לצמא') כיצד הכל התחיל.
"שנים רבות לאחר שתיקן ה'אמרי בינה' את תקנתו החמורה שלא לנגן בכלי זמר בשמחות, בעקבות מגפה ורעב שהשתוללו בירושלים – התקיימו החתונות בלי תזמורת כלל; אפילו תוף לא היה, ומי מדבר על זמר או בעל מנגן. היו רוקדים, שרים ושמחים, והשמחה בקעה מהפה באופן טבעי… כעבור תקופה העירו יראים שבעיר הקודש את תשומת ליבם של הרבנים לקולות הרמים הבוקעים מעזרת הנשים, בהתאסף נשות ירושלים לשמח את הכלה. באותה שעה התקינו שאחת הנשים תכה בתוף ותצלצל במצלתיים, כדי לטשטש את קולות השמחה. סבתי מרת נחמה קלצקין ע"ה הייתה בזמנו עוברת מחתונה לחתונה ומתופפת בתוף הבודד והקטן, לשמחת כלה ולעמעום קולות המצהלות.
"תקופה נוספת חלפה, והתוף הבודד עבר מעזרת הנשים אל אולם הגברים. בערב כל חתונה היו הולכים אל אחד משלושת הגמ"חים שהיו בירושלים – אצל משפחת קטינא במאה שערים, אצל אמי מרת שטיינברג ע"ה, ואצל משפחה נוספת שאיני זוכר כעת את שמה, והיו מקבלים תוף אחד קטן-מידות, אותו נטלו אל אולם השמחה. באולם היה מתיישב מתנדב מקרב בני המשפחה, והיה מכה בכל כוחותיו בתוף".
משבגר ר' אברהם והיה לנער, הכה הרעיון במוחו: מי אומר שצריך להסתפק בתוף אחד ובמצילה כפולה? שמא נבנה מערכת של תופים ומצלתיים, וכך נוכל להגביר את השמחה בתוך מעגלי הרוקדים, זאת בלי לעבור חלילה על תקנת כלי השיר המחמירה? אומר ועושה: תקופה קצרה עברה, עד שאחד מידידיו של ר' אברהם נכנס אל מתחת לחופה; הגיע הזמן לממש את הרעיון:
"הגעתי לאולם שעה ארוכה לפני המועד הנקוב בהזמנה, הרכבתי את מערכת התופים והעמדתי לצידה מיקרופונים גדולים. החתן והשושבינים הגיעו, הקהל החל מזמר ומרקד, ואני מתופף. מיותר לציין שאת רזי התיפוף לא למדתי מעולם, והמקצוענות שלי, כמו של יתר חברי לתופים באותן שנים, התבססה על קצת 'חוש' טבעי והמון חובבנות.
"בתחילה הייתי מתופף, והקהל שר ורוקד, לא היה מושג של 'זמר' באולם השמחות. גם התזמורות מחוץ לירושלים לא לוו בשירת בעל-מנגן. כעבור תקופה קצרה הבחנתי במעלה הפוטנציאלית של הוספת זמר, שישליט סדר ונעימות בשירי השמחה וההתעוררות, למן קבלת הפנים עד אחרי המצווה טאנץ. התחלתי להופיע עם אברכים בעלי רגש שהגיעו לשמח חתן וכלה בשירתם הנעימה. הרעיון צבר תאוצה; שבועות חלפו, עד שכל תזמורת שכיבדה את עצמה הצטיידה במשורר משלה".
ועדיין לא נקבע לחלוטין מקומם של המתופף ושל בעל המנגן המלווה, עד שה'ספרא דדיינא' של 'העדה החרדית' אמר את דברו. היו אלה יהודים יראים שבעיר הקודש שחששו מהמנהג החדש. 'מי יודע', חרדה נפשם, 'שמא מדובר בפרצה בתקנה החמורה של ה'אמרי בינה' ויתר רבני ירושלים דאז'. הם ידעו שהכתובת הנכונה להתייעצות בנידון הוא לשכתו של הספרא דדיינא הנודע של בית הדין 'העדה החרדית', רבי אברהם מרדכי ברטשטיין זצ"ל.
רבי אברהם מרדכי ידוע היה כנושא כליהם של חברי הבד"ץ, וכמי שעל שולחנו עולים ספקות ולבטים. אותם יהודים מצאו רגעים פנויים בלשכתו והגישו לפניו את תהיותיהם. ר' אברהם מרדכי חכך בדעתו, ולאחר השיב להם בנימה של צחות שאין הוא רואה כל סיבה לאסור את התופעה השמחה והמשמחת. "הלוא 'תוף' התירו – מדוע ישתנה הדין כשמדובר בשלושה וארבעה תופים; מצילה התירו – מצלתיים מאי שנא? שירה בפה התירו – הכי יבוא מגביר הקול ויאסור?!" דבריו קיבלו משנה תוקף, כאשר בתקופה שלאחר מכן פורסמה אזהרת חברי הבד"ץ בעניין קיומה של התקנה הנושנה שלא לזמר בכלי שיר בשמחות כלולות, כשתוך האזהרה מצוין מפורשות שהאיסור אינו חל על המתופפים בתוף ובמצלתיים.
2/283