כל השאלות וכל התשובות לחג החנוכה

ימי החנוכה מותרים בעשיית מלאכה, והנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה במשך כמחצית השעה מעת שהודלקו הנרות בביתן, לאות היכר שאסור להשתמש לאור הנרות, ואין להקל בכך; ודוקא נשים, לפי שתחילת נס התשועה מידי היוונים היה על ידי אשה, אך ישנם מקומות שגם האנשים מחמירים בדבר. והפוסקים דנים אילו מלאכות כלולות במנהג זה: לדעת הגר"ש ואזנר לא נהגו כן אלא בתפירה וכיוצא בה, ולא בבישול ואפיה, והוסיף שיש להמנע ממלאכה שיש בה עמל, כגון שטיפת רצפה, וכן שטיפת כלים כאשר יש בה טורח רב; וכעין זה דעת הגר"ח קניבסקי והגר"נ קרליץ. אכן, לדעת הגרי"ש אלישיב והגרח"פ שיינברג כל מלאכה שיש בה היסח הדעת כלולה במנהג זה, ולכן אין להתעסק גם בבישול, אפיה, עריכת קניות במכולת ועוד, ואף כיבוס במכונת־כביסה בכלל המנהג; וכן הובא בשם הגרי"י פישר, שמנהג ירושלים שלא לעסוק אף בבישול ואפיה, וכך נהגו הנשים בבית הגרש"ז אויערבך (למעט בישול ואפיה לצורך אותה שעה). והוסיף הגרי"ש אלישיב שבעת הצורך פעמים שניתן להקל, כיון שמנהג־איסור זה אינו חמור כל כך, ועוד הוסיף שבמקומותינו אין האנשים נוהגים מנהג זה.
[שו"ע תרע, א ומשנ"ב ג-ה; ביאורים ומוספים 'דרשו', 15]

מצות נר חנוכה - נר אחד לאיש וכל בני ביתו, והמהדרין - נר לכל אחד, והמהדרין מן המהדרין - נר אחד ביום הראשון, ומוסיפים נר אחד בכל לילה; ונהגו כל ישראל כמהדרין מן המהדרין, אלא שלדעת המחבר - אף אם בני הבית רבים, אחד מדליק עבור כולם, ולדעת הרמ"א - כל אחד מבני הבית מדליק לעצמו. ואף לדעת הרמ"א, האשה והבנות אינן מדליקות לעצמן; וכשהבעל והאשה אינם בביתם, דעת הגרש"ז אויערבך, הגרי"ש אלישיב, הגר"נ קרליץ והגר"ח קניבסקי שהאשה תדליק לעצמה; אולם לדעת הגר"ש ואזנר והגראי"ל שטיינמן יוצאת האשה בהדלקת בעלה בכל מקום; וכן דעת הגרש"ז אויערבך והגראי"ל שטיינמן לענין משפחה השוהה מחוץ לביתה, שכל בני הבית טפלים לאביהם ויוצאים ידי חובה בהדלקתו. ולגבי קטן - לדעת הרמ"א יש לחנכו להדליק לעצמו, אך אין צורך לחנכו להוסיף נר בכל לילה, וידליק נר אחד בלבד, ויש מהראשונים שכתבו שאין צורך לחנכו כלל להדליק לעצמו, משום שמן הדין אין צורך אלא בנר אחד לאיש וביתו, ואין חובת חינוך להידור מצוה.
[שו"ע תרעא, ב, משנ"ב ח-י וביה"ל ד"ה בלילה; ביאורים ומוספים 'דרשו', 27]

מקום הדלקת נרות החנוכה הוא בפתח הבית הסמוך לרשות־הרבים, ואם יש חצר לפני הבית - יש להדליקם בפתח החצר הסמוך לרשות־הרבים, והדר בקומה שניה שאין לה פתח ישיר לרשות־הרבים ולא לחצר, מדליק בחלון הפונה לרשות־הרבים. לדעת החזון־איש, החצר שבזמננו, אשר מיועדת בדרך כלל לאויר בעלמא - בניגוד לזמני העבר בהם שימשה החצר לצורכי 'דירה' עיקריים, כטחינה, אפייה, שטיחת פירות ועוד - אין דינהּ כחצר לענין הדלקת נר חנוכה (ולענינים נוספים), ואין להדליק בפתח החצר, אלא בחלון הפונה לרשות־הרבים. ודעת הגר"נ קרליץ והגר"ח קניבסקי שלדברי החזון־איש גם חדר־מדרגות אינו נחשב כחצר, ואין להדליק בפתחו אלא בחלון הדירה; וכן דעת האור־לציון הן לענין חצר והן לענין חדר־מדרגות. ולדעת הקהלות־יעקב, חדר מדרגות נחשב כחדר נוסף בבית ולא כחצר. אכן, לדעת הגרי"ז סולוביצ'יק אף שהחצר אינה משמשת לצורכי דירה דינהּ כחצר, ויש להדליק את הנרות בפתחהּ הסמוך לרשות־הרבים; וכן דעת הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב הן לענין חצר והן לענין חדר־מדרגות, אך נחלקו לענין מגרש חניה שאינו משמש לכניסה ויציאה: לדעת הגרשז"א אין דינו כחצר, ולדעת הגריש"א דינו כחצר.
[שו"ע תרעא, ה; ביאורים ומוספים 'דרשו', 45]

המדליק נרות חנוכה בחלון ביתו, דעת הגר"נ קרליץ שצריך שגם בני ביתו יראו את הנרות, ולכן יש להימנע מהגפת תריס ופריסת וילון בפני הנרות במשך חצי שעה מההדלקה, ובשעת הדחק יש להקל; ולדעת הגר"ח קניבסקי אין צורך להקפיד שהנרות יֵראו לבני הבית, אלא להולכים ברחוב. ואם החלון הפונה לרחוב הוא בחדר השינה, והחלונות שבסלון אינם פונים לרחוב אלא במעט - דעת הגר"נ קרליץ שיש להעדיף את ההדלקה בחדר השינה. וחלון בית הכסא - דעת הגר"נ קרליץ והגר"ח קניבסקי שאין להדליק בו, ונחלקו בנוגע לחלון זה כאשר ניתן להניח את הנרות בעוביו: לדעת הגרנ"ק לא ידליק בו, ולדעת הגרח"ק ידליק, אך יזהר לברך במקום ראוי. ומרפסת שאינה מקורה - לדעת הקהלות־יעקב, הגרש"ז אויערבך והגר"נ קרליץ, דינה כחלון, וניתן להדליק על מעקה המרפסת, אך הוסיף הגרנ"ק שאם אין הבדל ברמת ה'פרסומי ניסא' בין מעקה המרפסת לפתח המרפסת הפונה לתוך הבית, ידליק בפתח המרפסת; ודעת הגרי"ש אלישיב שמרפסת שאינה סגורה במחיצות ותקרה אינה נחשבת כחלון, ואין להדליק על מעקה המרפסת. אכן, מרפסת בקומת קרקע שיש לה פתח לרחוב, נחשבת כחצר אף לדעת החזון־איש (שהחצרות שבימינו אינן נחשבות כחצר לענין הדלקת נר חנוכה), וניתן להדליק בפתחהּ היוצא לרחוב.
[ביאורים ומוספים למשנה־ברורה 'דרשו', תרעא, 54]

את נרות החנוכה יש להניח לכתחילה בגובה שבין שלשה טפחים (24-28.8 ס"מ, לשיטות השונות) לעשרה טפחים (80-96 ס"מ); ובדיעבד יוצאים ידי חובה בין כשהם מונחים למטה משלשה טפחים, ובין כשהם מונחים למעלה מעשרה טפחים. אכן, בגובה של יותר מעשרים אמה (9.6-11.52 מטר), אין יוצאים ידי חובה אף בדיעבד, כיון שעיני העוברים ושבים אינן 'קולטות' את הנרות כאשר הם מונחים בגובה זה, ואין בהדלקתם 'פרסומי ניסא'. ומי שאין באפשרותו להדליק בפתח ביתו (או חצרו) ועליו להדליק בחלון, וחלונות ביתו גבוהים מקרקע הרחוב יותר מעשרים אמה, אך יש מסביב לביתו בתים שדייריהם רואים את הנרות שבחלונו - דעת הגרש"ז אויערבך שלא ידליק בחלון, אלא ידליק בפתח דירתו הפונה לחדר־המדרגות; וכן דעת הגר"נ קרליץ, אשר הוסיף כי יש להותיר את דלת הבית פתוחה, כדי שבני הבית יוכלו לראות את הנרות. אולם לדעת הגרח"פ שיינברג עדיף שידליק בחלון, כיון שיש בכך 'פרסומי ניסא' יותר מבחדר־המדרגות; וכן דעת הגר"ש ואזנר, שכיון שבכל זאת יש איזשהו 'פרסומי ניסא' לבני רשות־הרבים גם בגובה של יותר מעשרים אמה, וכן לדיירי הבתים שמסביב ולבני הבית - לא ישנה מהמנהג, וידליק בחלון.
[שו"ע תרעא, ו, ומשנ"ב כח; ביאורים ומוספים 'דרשו', 56]

המדליק נרות חנוכה בפתח הבית או החצר, באפשרותו להניחם בסמוך לפתח מבחוץ או בחלל הפתח. כשמדליק בסמוך לפתח, יניחם בצד שמאל, כדי שיהא מוקף במצוות משני צדדיו: מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל; וכן כשמדליק בחלל הפתח, יניחם בחציו השמאלי, ויש אומרים שיצמידם למשקוף השמאלי. ובדיעבד, אם הניחם בצד ימין, יצא ידי חובה; ואם מדליק בפתח הפטור ממזוזה, עליו להניחם לכתחילה בצד ימין, כיון שצד זה חשוב יותר. כמו כן, המדליק בסמוך לפתח מבחוץ, יניח את הנרות ב'טפח' (8-9.6 ס"מ, לשיטות השונות) הסמוך לפתח, כיון שאם ירחיקם לא יהא ניכר שבעל־הבית הוא המדליק. ובדיעבד, אם הרחיקם יותר מטפח - לדעת הגרש"ז אויערבך יצא ידי חובה, ולדעת הגר"ח קניבסקי אם ניכר שהנרות שייכים לפתח יצא ידי חובה; אך לדעת הגרי"ש אלישיב עליו לשוב ולהדליק בטפח הסמוך לפתח, ללא ברכה. וכשמדליק בחלון - דעת הגרש"ז אויערבך, הגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי, שרשאי להניח את הנרות מבחוץ, בטפח הסמוך לחלון; אך לדעת הגר"נ קרליץ אין להניחם אלא בתוך הבית סמוך לחלון, או בחלל החלון.
[שו"ע תרעא, ז, ומשנ"ב לא-לו; ביאורים ומוספים 'דרשו', 54 ו־61]

נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית־הכנסת בברכה - משום 'פרסומי ניסא'. ובית־הכנסת שאין מתפללים בו בקביעות שתים מתוך שלש התפילות שבכל יום, דעת הגרי"ש אלישיב שאין מדליקים בו, ולדעת הגר"נ קרליץ די בכך שמתפללים בו ערבית בקביעות; וכן דעת הגר"ח קניבסקי שאם מתפללים בו ערבית בקביעות מדליקים בו, ואף אם מתפללים בו בשבת ובמוצאי־שבת בלבד, מדליקים בו בערב־שבת ובמוצאי־שבת. ומקום עבודה וכדומה, שיש בו חדר המשמש באופן קבוע לתפילות מנחה וערבית - דעת הגר"ח קניבסקי שמדליקים בו, אך לדעת הגרי"ש אלישיב אין מדליקים אלא בבית־כנסת של ממש; ומקום שאינו מקורה ואינו מוקף כולו במחיצות, אך הוא משמש כמקום תפילה קבוע לרבים ככל בית־כנסת, כמו הכותל המערבי, דעת הגרי"ש אלישיב שמדליקים בו. ובית־כנסת שיש בו אולם מרכזי וחדרים קטנים יותר המכונים 'שטיבלאך' - דעת הגרי"ש אלישיב שיש להדליק באולם המרכזי בברכה, וביתר החדרים ללא ברכה, וכך דעתו גם לענין 'עזרת־נשים' שמתפללים בקביעות בימות החול, שידליקו בה ללא ברכה; אולם לדעת הגר"נ קרליץ והגר"ח קניבסקי יש להדליק בברכה בכל 'שטיבל' שמתפללים בו בקביעות ויש בו 'ספר־תורה' לעצמו.
[שו"ע תרעא, ז; ביאורים ומוספים 'דרשו', 70]

זמן הדלקת נרות חנוכה הוא בצאת־הכוכבים, ויש אומרים שזמנה הוא כרבע שעה קודם לכן, בתחילת בין־השמשות; וזמנים אלו תלויים במחלוקת הידועה של הגאונים ורבנו־תם בנוגע לזמני שקיעת־החמה וצאת־הכוכבים. בדעת הגר"א בנוגע לזמן ההדלקה ישנן משמעויות שונות, אולם תלמידיו בארץ ישראל נהגו להדליק בדיוק בתחילת 'שקיעת־החמה', דהיינו בזמן בו כדור השמש אינו נראה עוד, וכך מנהג ירושלים מקדמת דנא, וכן נהג הגרי"ז סולוביצ'יק. והחזון־איש נהג להדליק כעשרים דקות לאחר השקיעה, וכך נהג הבית־ישראל מגור, והעיד שכך נהג גם אביו, האמרי־אמת. ובאגרות־משה כתב שראוי להדליק עשר דקות לאחר השקיעה; ודעת הגרי"ש אלישיב שאף לדעת הגר"א אין להדליק בזמן השקיעה הנדפס בלוחות; וכעין זה דעת האור־לציון שיש להדליק כרבע שעה לאחר זמן השקיעה הנדפס בלוחות. ונער הנעשה בר־מצוה בחנוכה, ומנהגו להדליק בזמן השקיעה - דעת הגרש"ז אויערבך, הגרי"ש אלישיב, הגר"נ קרליץ והגר"ח קניבסקי, שידליק בשקיעה כמנהגו, ואינו צריך להמתין לזמן צאת־הכוכבים, שבו יהיה ודאי 'גדול'; אך לדעת הגר"ש ואזנר עליו להמתין לצאת־הכוכבים, וכן הורה הגראי"ל שטיינמן שראוי שימתין כשלשים וחמש דקות לאחר השקיעה.
[שו"ע תרעב, א, משנ"ב א וביה"ל ד"ה עם וד"ה לא; ביאורים ומוספים 'דרשו', 1-2]

את נרות החנוכה יש להדליק בכמות שמן (או שעווה וכדו') המספיקה עד חצי שעה לאחר צאת־הכוכבים; ואף המדליקים לאחר צאת־הכוכבים צריכים להדליק בכמות המספיקה לחצי שעה; וביאר הגר"ח קניבסקי, ששעה זו היא שעה 'זמנית' לפי אורך הלילות של ימי החנוכה, (אשר אורכה לכל היותר 70 דקות). יש שכתב בשם הגרי"ז סולוביצ'יק שמלשון הרמב"ם נראה שבמקומות בהם יש עוברים ושבים עד השעות המאוחרות של הלילה, חובה להדליק בכמות שמן המספיקה עד שהרחוב מתרוקן, וכן נראה מלשון הריטב"א; ויש שכתב בשם הגרי"ז להיפך, אך בכל מקרה - הוא עצמו נהג להחמיר ולהדליק בכמות המספיקה עד שהרחוב הסמוך לביתו התרוקן, וכך נהגו גם הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב, אך לדעתם אין הדבר חובה אלא הידור מצוה בלבד; וכן דעת הגר"נ קרליץ. וכן לדעת האור־לציון אין חובה להדליק בכמות המספקת ליותר מחצי שעה, וכן כתב הגר"ח קניבסקי - שמנהג החזון־איש היה לכבות את הנרות בכל לילה (למעט הלילה האחרון) חצי שעה לאחר הדלקתם. והמדליק בתוך ביתו, באופן שה'פרסומי־ניסא' הוא לבני הבית בלבד, דעת הגרי"ש אלישיב שלכל הדעות אינו מחויב להדליק אלא בכמות המספיקה לחצי שעה; אולם, בכל־בו כתב בשם הרי"ף שראוי שהנרות ידלקו כל זמן שבני הבית נעורים.
[שו"ע תרעב, ב, ומשנ"ב ה; ביאורים ומוספים 'דרשו', 15-16]

מי שלא הדליק את נרות החנוכה עד צאת־הכוכבים, ידליקם בברכה בתוך חצי שעה מצאת־הכוכבים; ובזמן זה מברך אף כשאין עוברים ושבים ברחוב והוא נמצא לבדו בביתו (הגר"מ פיינשטיין, הגרש"ז אויערבך, הגרב"צ אבא־שאול, הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ). לאחר חצי שעה מצאת־הכוכבים: המדליק בחוץ או בחלון, באופן שה'פרסומי ניסא' הוא לעומדים בחוץ - לדעת הגרי"ש אלישיב, כל עוד ישנם עוברים ושבים ברחוב ידליק בברכה, ולאחר מכן ידליק ללא ברכה, ולדעת הגר"נ קרליץ, אף כשעדיין ישנם עוברים ושבים ידליק ללא ברכה. והמדליק בפנים, באופן שהפרסומי־ניסא הוא לבני הבית, ידליק בברכה עד עלות־השחר, ובתנאי שכמה מבני הבית - ויש שכתב: אפילו אחד מבני הבית - עֵרִים בשעת ההדלקה, אך אם כולם ישנים, ידליק ללא ברכה; ויש אומרים שניתן לברך אף כשכל בני הבית ישנים או שנמצא לבדו, וכתב במשנה־ברורה שאין מוחים ביד הנוהג כן, והגר"מ פיינשטיין ביאר את שיטתם, שלדעתם הפרסומי־ניסא אינו אלא צורת עשיית המצוה לכתחילה, ובדיעבד ניתן לקיימה אף ללא פירסומי ניסא, ולברך, ודעתו שכך יש לנהוג למעשה, וכן כתב הגר"ש ואזנר שהמנהג בימינו כדעה זו - לברך עד עלות־השחר אף כשהמדליק נמצא לבדו.
[שו"ע תרעב, ב, משנ"ב יא ושעה"צ יז; ביאורים ומוספים 'דרשו', 36-40]

אסור להשתמש בנרות החנוכה, ואף לצורך מצוה, כגון לימוד תורה או סעודת שבת. ושלשה טעמים לדבר: האחד - כדי שיהא ניכר שהם נרות של מצוה, ובכך מתרבה ה'פרסומי־ניסא'; והשני - כיון שמצות הדלקת נרות תוקנה לזכר הנס שנעשה במנורה שבבית־המקדש, אסרו את השימוש בהם בדומה לשימוש באור המנורה, האסור כדין כל חפצי הֶקְדֵשׁ; והשלישי - שלא לפגום בכבוד המצוה, וכתב הרא"ש שמטעם זה אסור אף שימוש ארעי בנרות. אכן, מותר לשבת בבית כשהנרות דולקים בו ואין אור אחר בבית, ואין חובה לעצום את העינים, ויש שהתיר אף להלֵך בבית לאור הנרות, משום שאין זה נחשב ל'שימוש' בהם. וכן כתב הגר"ח קניבסקי לענין מי שאור הנרות מפיג הימנו את הפחד מהחושך, שאין זה נחשב לשימוש בהם. ולהנות מחום הנרות (ולא מֵאוֹרָם) - דעת הגר"ש ואזנר והגר"נ קרליץ שאסור; אולם נרות שעם הדלקתם הם מפיצים ריח טוב סביבם - דעתם שמותר להנות מריחם, כיון שהחומר הריחני המעורב בנרות לא הוקצה למצוה; ולדעת הגר"ח קניבסקי אסור להנות מהריח אלא כשאין כוונה לכך. ומי שעבר והשתמש בנרות החנוכה בשימוש האסור - כתבו הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב שיצא ידי חובת ההדלקה.
[שו"ע תרעג, א, משנ"ב ח-יא ושעה"צ יא; ביאורים ומוספים 'דרשו', 13-15 ו־17. עוד בנוגע לשימוש ארעי בנרות, ראה ביה"ל תרעג, א, ד"ה ויש; ועוד בנוגע לשימוש בנרות החנוכה לאחר חצי שעה, ראה שו"ע תרעב, ח, ומשנ"ב וביאורים ומוספים 'דרשו' שם]

כל סוגי השמנים, הפתילות והנרות, כשרים להדלקת נרות חנוכה, אולם מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית, לפי שבו נעשה הנס במנורה שבבית־המקדש, ובפתילות צמר־גפן או פשתן, שהאש נאחזת בהם כראוי. והמדליק בנרות שעווה, חלב וכיוצא בהם, יעדיף את אלו שאורם צלול יותר. ושמן זית מוקשה - דעת הגר"ש ואזנר שעל אף שהוא פסול להדלקה בבית־המקדש, ואם כן אינו דומה לשמן בו נעשה הנס, מתקיימת בו המצוה מן המובחר של הדלקה בשמן, כיון שהוא עתיד להימס והנר ידלק בשמן זית נוזלי; ולדעת הגר"נ קרליץ, על השמן להיות דומה לשמן בו נעשה הנס, אך הסתפק בעצם הענין - האם שמן מוקשה פסול להדלקה במקדש. ופתילות המצופות בשעווה - דעת הגרש"ז אויערבך והגר"ש ואזנר שמתקיימת בהדלקתן המצוה מן המובחר של הדלקה בשמן, ואינה נחשבת כהדלקה בשעווה, כיון שהשעווה נמסה מיד, וכן משום שהשמן והפתילה נחשבים כגוף אחד; וכן דעת הגר"נ קרליץ, ומטעם שפעולת ההדלקה מתייחסת לכל משך זמן הבעירה של הנר, ובהמשך תבער הפתילה בשמן; אכן, לדעת הגרב"צ אבא־שאול אין זו הדלקה בשמן, אלא בשעווה, והחפץ לקיים את המצוה מן המובחר יסיר את השעווה מהנר לפני ההדלקה.
[שו"ע תרעג, א, ומשנ"ב א, ב ו־ד; ביאורים ומוספים 'דרשו', 7-8]

הנמצא מחוץ לביתו באחד מימי החנוכה, יוצא ידי חובתו בכך שאחד מבני הבית מדליק עבורו; ועל המדליק לכוון שהדלקתו היא גם עבור השוהה מחוץ לבית (הגרש"ז אויערבך). ואם שעת ההדלקה באיזור בו הוא נמצא מאוחרת משעת ההדלקה באיזור ביתו - לדעת הגר"מ פיינשטיין, הגרי"י וייס והגרח"פ שיינברג, יכוון שלא לצאת בהדלקה שמדליקים בביתו וידליק במקום הִמצאו; לדעת הגרש"ז אויערבך יצא ידי חובה בהדלקה שבביתו; לדעת הגרי"ש אלישיב יתכן שיצא ידי חובה בהדלקה שבביתו, ולכן ידליק ללא ברכה; ולדעת האור לציון אינו יוצא ידי חובה בהדלקה שבביתו אף אם התכוון לצאת בה. והשוהה מחוץ לביתו במשך כל ימי החנוכה או רובם - דעת הגרי"ש אלישיב שלא ניתן להדליק עבורו בביתו, כיון שאינו נחשב כ'ביתו' לענין זה. וכן בחורי ישיבה וכיוצא בהם, הנמצאים מחוץ לביתם ואינם סמוכים על שולחן אביהם - דעת החזון־איש והגרי"ש אלישיב שאינם יוצאים ידי חובה בהדלקה שבביתם, ועליהם להדליק בישיבה, ולדעתם כך הדין אף לבני הישיבות מבני ספרד; אולם, הגרב"צ אבא־שאול כתב שמנהג בחורי הישיבות מבני ספרד שלא להדליק בישיבה, והוסיף שכן הורה הגר"ע עטיה; והגרש"ז אויערבך הורה שבני ספרד ידליקו ללא ברכה, ואם יש ביניהם בחור מבני אשכנז, ישתתפו עמו ב'פרוטה' במחיר השמן להדלקה, ויוציאם ידי חובה בהדלקתו.
[שו"ע תרעז, א, ומשנ"ב א ו־יב; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 4 ו־5]

בערב־שבת מדליקים תחילה את נרות החנוכה, ולאחר מכן את נרות השבת; ואשה המדליקה נרות חנוכה בעצמה, וכבר הדליקה נרות שבת, וכן איש שקיבל על עצמו את השבת, לא ידליקו את נרות החנוכה לאחר מכן, אלא יבקשו מֵאַחֵר שידליק עבורם ויוציאם ידי חובה בברכת ההדלקה, ואת ברכות 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו' יברכו בעצמם. ובבן־איש־חי כתב בשם האריז"ל, שאף כשהאיש מדליק נרות חנוכה והאשה מדליקה נרות שבת - כפי המציאות ברוב הבתים - ישנו ענין על־פי הקבלה להקדים את נרות החנוכה לנרות השבת. ובנוגע לזמן ההדלקה בערב־שבת: לדעת הגר"מ פיינשטיין ניתן להדליק את נרות החנוכה והשבת בזמן בו מדליקים נרות שבת בכל ערב־שבת, ואין צורך לאחר ולהדליקם בסמוך לשקיעה, כיון שחז"ל קבעו לערב־שבת זמן מיוחד להדלקת נרות חנוכה, דהיינו, סמוך לנרות השבת, ואינו כזמן ההדלקה שבימות החול שהוא בעת שקיעת־החמה. אולם, הגרי"ש אלישיב הורה לאלו הנוהגים להדליק נרות שבת 40 דקות לפני השקיעה, שידליקו נרות חנוכה 35 דקות לפני השקיעה, ולאחריהם נרות שבת, במטרה לקרב מעט את הדלקת נרות החנוכה לשקיעה; ובאור־לציון כתב שיש להדליק נרות חנוכה כ־20 דקות לפני השקיעה.
[שו"ע תרעט, א, ומשנ"ב א; ביאורים ומוספים דרשו, 2 ו־7]

בכל שמונת ימי החנוכה קוראים 'הלל השלם'; לדעת החתם־סופר יתכן שחובת קריאת ההלל היא מדאורייתא; לדעת הנצי"ב חובתה מדרבנן; ובספר עמק־ברכה כתב שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים. ולענין נשים - מדברי המשנה־ברורה נראה שהן פטורות מקריאת ההלל, וכן דעת הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב; אולם, לדעת החוות־יאיר והשדי־חמד נשים חייבות בקריאת ההלל, וכן דעת הגר"מ פיינשטיין; והגר"ש ואזנר כתב שיש מקום לחייבן. ועל קריאתו ללא דילוגים בכל שמונת הימים, בשונה מחג הפסח - בו נאמר ההלל בשלֵמות ביום הראשון בלבד וביתר הימים הוא נאמר בדילוגים - כתב הבית־יוסף בשם שבולי־הלקט שלשה טעמים: האחד - שכל יום משמונת הימים נחשב כנס נוסף, שראוי לומר עליו הלל בפני עצמו; השני - שלמנהג 'המהדרין מן המהדרין', שהוא מנהגנו כיום, חלוקים הימים במספר הנרות, ובכך דומה חנוכה לחג הסוכות, שאומרים בו הלל השלם בכל הימים מפני שמספרי קרבנותיהם שונה זה מזה; והשלישי - שבחנוכת חומת ירושלים בימי עזרא הסופר אמרו הלל בעת הקרבת הקרבנות, ויש להניח שבדומה לכך אמר כל אחד מהנשיאים הלל השלם בעת הקרבת קרבנותיו בחנוכת המזבח, וכיון שבכל יום מימי החנוכה אנו קוראים בתורה את פרטי קרבנותיו של אחד מהנשיאים, אנו אומרים גם הלל השלם, מעין אמירתו על־ידי הנשיא.
[שו"ע תרפג, א, ומשנ"ב, א; ביאורים ומוספים דרשו, 1-2]

על מצוות רבות - ציצית, מצה, ארבעת המינים (ביום הראשון) ועוד - נאמר בתורה: "לכם" או מילה דוֹמָה, ודרשו חז"ל: "לכם - משלכם", דהיינו שהחפץ בו מתקיימת המצוה יהא שייך למקיים. והפוסקים דנים האם דין זה קיים גם בנרות חנוכה, כלומר, שהנרות יהיו שייכים למקיים בהם את מצות ההדלקה: לדעת הבית־יצחק אין צורך שיהיו הנרות שייכים למדליק, וכן הגרש"ז אויערבך והגר"ש ואזנר, וכן צידד הגר"נ קרליץ; והוסיפו פוסקים אלו, שאין סתירה לדבריהם מההלכה שאורח צריך להשתתף ב'פרוטה' במחיר הנרות כדי לצאת ידי חובתו בהדלקת בעל־הבית (ראה שו"ע תרעז, א), כיון שמטרת ההשתתפות אינה שהנרות יהיו שלו, אלא שיֵחשב כאחד מבני הבית והדלקת בעל־הבית תתייחס אף אליו. אכן, לדעת הגרצ"פ פראנק והגרי"ש אלישיב צריך שיהיו הנרות שייכים למקיים את מצות ההדלקה, וכתב הגרצ"פ טעם לדבר, משום שהדלקת הנר היא לזכר הנס שנעשה בהדלקת המנורה, ועל כן צריך שיהא למדליק חלק בשמן, בדומה לשמן שבמנורה שנקנה מממון הקדש, שהיה בו חלק לכל ישראל.
[ביאורים ומוספים 'דרשו', תרעג, 5]

בימי החנוכה אומרים 'על הניסים' בכל התפילות: שחרית, מוסף (בשבת ובראש־חודש), מנחה וערבית; וכן בברכת־המזון. מקום האמירה בברכות ההודאה: 'מודים' ו'נודה לך', מפני שענינם של ימי החנוכה - כמו ענינהּ של אמירה זו - הוא הודאה על הניסים שנעשו עמנו בימים ההם. ומי ששכח לומר על הניסים אינו צריך לשוב ולהתפלל או לברך, אך אם הבחין בכך קודם שאמר את שם השם בסיום ברכת מודים, או נודה לך, ישוב לומר על הניסים במקומו הראוי; ואם הבחין בכך לאחר שסיים את הברכה, יאמר בסיום התפילה - לפני "יהיו לרצון..." (לאחר 'אלוקי נצור' - שולחן שלמה והגרי"ש אלישיב) - או בסיום ברכת־המזון - לפני "הרחמן הוא יזכנו..." - נוסח זה: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול...", והגר"ח קניבסקי כתב שיש לנהוג כן אף בשבת. ומי שטעה ואמר על הניסים בברכת 'רצה' (כדרך שאומרים בה 'יעלה ויבוא') אין זה נחשב ל'הפסק' בתפילה, אולם אם הבחין בטעותו טרם שסיים ברכת מודים - כתב החיד"א שיאמר על הניסים שנית, במקום הנכון, וכן הורו הגר"נ קרליץ והגר"ח קניבסקי.
[שו"ע תרפב, א-ב, משנ"ב ב, ד ו־ה, ושעה"צ ב; ביאורים ומוספים דרשו, 2 ו־6]

כפי שלמדנו בעבר, על נרות החנוכה לדלוק לפחות עד חצי שעה לאחר צאת־הכוכבים; ולפיכך, כמות השמן הנצרכת לזמן זה אסורה בהנאה, כיון שהוקצתה למצוה; ואם כבה הנר במהלך זמן זה, אין להשתמש בשמן הנותר בבזיכים אלא להדלקה בימים הבאים בלבד. אולם, השמן הנותר בבזיכים לאחר חלוף חצי שעה מצאת־הכוכבים אינו אסור בהנאה, כיון שלא הוקצה למצוה; ויש אומרים שכל השמן הניתן בבזיכים נחשב כמוקצה למצוה, ולכן ראוי להתנות מראש שהשמן הנותר לאחר חצי שעה אינו מוקצה למצוה. ובמשנה־ברורה הביא את דברי הטור שכתב כי אין להניח שמן שהוקצה למצוה להדלקה בשנה הבאה, מחשש שמא יטעו וישתמשו בו, ויש להבעירו ולכלותו מיד לאחר החנוכה. ובסידור האריז"ל מובא שבעת שריפת השמן הנותר יש לומר את פרק סז שבתהלים: 'למנצח בנגינות'. ובקהילות רבות נהגו לשרוף את השמן והפתילות הנותרים מנרות החנוכה ברוב עם, ויש שהקפידו לשורפם דוקא ביום, כשריפת הנותר מן הקדשים שאינה אלא ביום, וכן מנהג קרלין. ויש שנהגו להמתין ולשורפם בעת שריפת החמץ בערב פסח, וכן מנהג בעלזא; וכפי האמור לעיל - שמן שבודאי אסור בהנאה יש לשורפו מיד לאחר החנוכה.
[משנ"ב תרעב, ז; שו"ע תרעז, ד, משנ"ב יז-יט, שעה"צ כט וביה"ל ד"ה מן; ביאורים ומוספים דרשו, 28]

חפץ המשמש כבסיס לחפץ מוקצה אסור בטלטול בשבת, אולם אם הוא משמש כבסיס לחפץ המותר בטלטול, וחפץ ההיתר חשוב יותר מחפץ המוקצה - הריהו מותר בטלטול. לפיכך, שולחן שהונחו עליו נרות שבת נעשה 'בסיס' ואסור לטלטלו; אך אם הונחו עליו מבעוד יום גם החלות או היין המיועדים לסעודה, מותר לטלטלו, משום שהחלות והיין חשובים לאדם יותר מן הנרות. ודעת החזון־איש, הגר"מ פיינשטיין והגר"ש ואזנר, שאף אם הנרות מונחים על־גבי פמוטות ששוויָם רב בהרבה משל החלות והיין - אין השולחן נחשב כבסיס לדבר האסור, כיון שמידת החשיבות נקבעת לפי מידת צורך האדם, והחלות והיין נצרכים בשבת יותר מן הפמוטות. אולם לדעת הגרש"ז אויערבך, מידת החשיבות נקבעת לפי ערך החפצים בעיני בעליהם; אך יש שכתבו כי אף לדעתו ניתן להקל בהנחת חלות ויין על השולחן, כיון שהשולחן המיועד לסעודה נחשב בעיקר כבסיס של החפצים הנחוצים לסעודה. ברם, שולחן או מגש שהדליקו עליו נרות חנוכה - דעת הגרי"ש אלישיב שגם אם מניח עליו דבר היתר חשוב יותר, אסור לטלטלו לאחר שכבו הנרות, משום שבעת שהנרות דלקו - בבין השמשות - היה אסור להזיזם ממקום ההדלקה, (ואף במקום ההדלקה עצמו לכתחילה אין להזיזם), ואף לא להחזיקם בידו, וממילא אסור היה לטלטל גם את השולחן, וכלל הוא בידינו שדבר ש'הוקצה' לבין־השמשות, הוקצה לכל השבת; וכן דעת הגר"ח קניבסקי. אולם לדעת הגר"נ קרליץ מותר לטלטלו, כיון שאיסור הטלטול בבין־השמשות הוא מצד הלכות חנוכה, ולא מצד הלכות 'מוקצה' של שבת, לא חל על כך הכלל שדבר שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל השבת, ומה גם שאף מצד הלכות חנוכה מותר לנענע מעט את הנרות (בימות החול) או את השולחן, ואם כן לא היה איסור טלטול על הבסיס בבין־השמשות.
[שו"ע רעז, ג, משנ"ב, יח, ושעה"צ, כ; ביאורים ומוספים דרשו, 28 ו־38; שו"ע תרעה, א, ומשנ"ב, ו-ז; ביאורים ומוספים דרשו, תרפ, 6; חוט שני חנוכה, עמ' שכ]