תחילת היום ההלכתי מסומנת בארבע 'תחנות' המופיעות לפי הסדר הבא: 1. עלות השחר - התנוצצות השמש בקצה האופק המזרחי; והשיטות בקשר לזמן זה נעות בין 72 ל־96 דקות לפני הנץ החמה (ראה להלן). 2. 'האיר המזרח' - הופעת האור על פני כל אופק המזרח. 3. 'משיכיר' - כשאור היום מספיק לִכְדֵי "שיראה את חבירו הרגיל עמו קצת בריחוק ארבע אמות ויכירנו"; ובתרגום זמן זה למעשה רבו השיטות והמנהגים, והם נעים בין 6 דקות לאחר עלות השחר, ל־30 דקות לפני הנץ החמה. 4. הנץ החמה - תחילת הֵראות השמש בראשי ההרים. [סעיף א, ס"ק א-ד, וביה"ל ד"ה ואם; ביאורים ומוספים דרשו, 2 ו־4]

זמן הקיום של מצוות שזמנן ביום - מתחיל בזמן ש'האיר המזרח', ויש אומרים שתחילתו בעלות השחר. למעשה יש להחמיר כדעה הראשונה אף בשעת הדחק, ומי שקיים את המצוה לפני שהאיר המזרח - עליו לשוב ולקיימה לאחר מכן, אך אם מדובר בתפילת העמידה של שחרית יתכן שאין לשוב ולהתפלל, מחשש ברכה לבטלה לדעת החולקים; וראה להלן בנוגע לזמן תפילת שחרית לכתחילה. ותחילת זמן קריאת שמע, ציצית ותפילין, לכתחילה - היא בזמן 'משיכיר'; ואם קרא באקראי בין האיר לפני משיכיר (לאחר שהאיר המזרח) - יצא ידי חובה, ובשעת הדחק מותר לכתחילה. [סעיף א, ס"ק א, ב ו־ד, וביה"ל ד"ה ואם; ביאורים ומוספים דרשו, 3]

זמן תפילת העמידה של שחרית לכתחילה, הוא בעת הנץ החמה, ונמשך עד סוף השליש הראשון של היום. יש אומרים ש'שליש' זה מתייחס לזמן שבין 'עלות השחר' ל'צאת הכוכבים', וזמן זה מכונֶה 'זמן מגן אברהם'; ויש אומרים שהוא מתייחס לזמן שבין הנץ החמה לשקיעתה, וזמן זה מכונֶה 'זמן הגר"א ובעל התניא'. בדיעבד, אם התפלל לפני הנץ החמה, לאחר זמן 'משהאיר' - יצא ידי חובתו, והנוהג להתפלל (אף שלא בשעת הדחק) בין זמן 'משיכיר' להנץ החמה - אין למחות בידו. וצריך לסיים את כל התפילה בתוך 'זמן תפילה', ואף את חזרת הש"ץ יש לסיים בתוך זמן זה. [סעיף א, ס"ק ד-ה, וביה"ל ד"ה יצא; ביאורים ומוספים דרשו, 6 ו־8]