"מצווה אני עליך לפתוח את דלתות בית המדרש ולאפשר לבחורים להמשיך לישון על הספסלים!"

הרב ישראל ליוש

בפרשת השבוע מסופר על מינויים של משה ואהרן לשליחי הבורא, להוציא את עם ישראל ממצרים ולהושיעם מגלותם. מידות מיוחדות היו למשה ואהרן, והמפרשים מסבירים כי לכך זכו בתפקידים כה חשובים ונכבדים, הוצאת עם ישראל ממצרים, הנהגתם במדבר ומסירת התורה. מידות אלו הן תנאי הכרחי לכל מי שבא להיות מנהיג על עם ועדה.

שלש פעמים כתוב בתורה "וירא" על משה רבינו. ישנו קשר הדוק בין שלושת הפעמים בהם נכתבה המילה הזו. בתחילה כתוב: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". מסביר רש"י: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. בעקבות ה'וירא' הראשון מגיע העניין הבא: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". אפשר לראות מצרי מכה יהודי ובעצם לא לראות כלום, להרגיע את המצפון בטענה: 'למה לי להתערב בין הניצים, הם כבר יסתדרו ביניהם', אך לא כך היא מחשבתו של מי ש'נותן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם', הוא מיד מתערב להצלתו של היהודי המוכה.

אומרים חז"ל שבזכות ה'וירא בסבלותם', זכה משה רבינו ל'וירא' השלישי בסנה: "וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה…" כאן מתחילה שליחות הגאולה, וכאמור, מי שסר לראות בצרתם של אחיו – אליו מתגלה האלוקים, וממנה אותו להיות מנהיגם וגואלם של ישראל.

מאז ומעולם דאגו מנהיגי הדורות לצאן מרעיתם. לא רק לצרכיהם הרוחניים, ללמדם תורה ודרך ארץ, אלא אף לטובתם הגשמית, כפי שמסופר על הגאון רבי אריה לוין זצ"ל בספר 'עלינו לשבח'.

בתקופת בחרותו כאשר למד בישיבת עץ חיים, לרוב הבחורים לא היה מקום לינה מסודר, הם היו ישנים על הספסלים בבתי מדרש הסמוכים לישיבה. יום אחד החליטו הגבאים כי מנהג זה מפר את סדרי בית המדרש ומפריע למקדימים לתפילת שחרית, והחליטו לנעול את בתי המדרש בלילות, כדי שהבחורים לא יוכלו להמשיך במנהגם וללון על הספסלים.

בצר להם, נשארו הבחורים ברחוב ותרו אחר מקום לינה אחר, משלא מצאו היו נשארים ללון ברחוב. פעם אחת בשעת לילה מאוחרת, יצא הרידב"ז, שהיה מרבני הישיבה, לשאוף מעט אויר צח ולהירגע מעמל היום, והנה הוא רואה מספר בחורים משוטטים ברחוב, הדבר היה לפלא בעיניו, והוא פנה אליהם: "מדוע אינכם ישנים בשעת לילה כה מאוחרת? מה הנכם מחפשים כעת ברחוב?"

"סגרו לנו את בתי המדרש בהם היינו רגילים לישון", ענו התלמידים בצער רב. הזדעזע הרידב"ז לשמע תשובתם ופקד עליהם לבוא אחריו. חיש שם את צעדיו אל עבר ביתו של גבאי אחד מבתי המדרש, והבחורים אחריו. בהגיעו אל הבית דפק על הדלת בחוזקה ובעל הבית התעורר משנתו בבהלה. "מצווה אני עליך לפתוח את דלתות בית המדרש, ולאפשר לבחורים להמשיך לישון על הספסלים", גער הרידב"ז בגבאי, "ואם לא תעשה כן", המשיך בגערתו, "אכה אותך במקל אשר בידי, ואתן אותו לכל בחור שיעשה אף הוא כן".

לגבאי לא נותרה כל ברירה, ובאמצע הלילה הלך מיד לפתוח את בית המדרש לאפשר את המשך לינת הבחורים שם. בכך לא סיים הרידב"ז את מלאכתו, הוא המשיך והלך עם הבחורים לכל יתר הגבאים של שאר בתי המדרש, וכמעשהו בראשונה כך מעשהו אף בשניה ובשלישית, הוא אילץ אותם לפתוח את בתי המדרש לטובתם ומנוחתם של בני הישיבה.

לימים, סיפר רבי אריה לוין זצ"ל, שכאשר הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שמע את הסיפור הנ"ל פרץ בבכי מר, ואמר: "אני הייתי ראש הישיבה בישיבת עץ חיים באותם ימים, ולא ראיתי בצרתם של בני הישיבה, רק הרידב"ז שם ליבו ועיניו למצוקתם, ודאג למחסורם".

אהרן הכהן ניחן אף הוא במידה הנצרכת למנהיג. התורה מספרת שכאשר סירב משה רבינו לבוא אל פרעה, אמר לקב"ה "שלח נא ביד תשלח", ורש"י מפרש, שכוונת משה היתה לאהרן אחיו, ובמדרש תנחומא מבואר שטענת משה היתה: 'עד שלא עמדתי, היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה, עכשיו אני נכנס לתחומו של אחי, ויהיה מיצר', לכך לא היה רוצה לילך. א"ל הקב"ה למשה: 'לא אכפת לאהרן בדבר הזה, לא די שאינו מיצר אלא עוד שמח', שנאמר: "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו", אינו אומר 'ושמח בפיו', או 'שמח' בלבד, אלא 'ושמח בלבו'.

שמחתו של אהרן במינויו של אחיו הצעיר ממנו, גם היא מעלה מיוחדת המאפיינת 'מנהיג', הוא אינו דורש לעצמו את כבודו המגיע לו, הוא אינו חושש שמעמדו יפגע אם זולתו יגדל, אלא אדרבה הוא שמח בשמחתו וחפץ בהצלחתו.

מסופר, על האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' זצ"ל, מויז'ניץ שנחלה לעת זקנותו. אחד ממקורביו נסע אל האדמו"ר בעל ה'שפע חיים' זצ"ל מצאנז, להזכיר את רבו שיעתיר עליו רחמים. התלמיד אף הוסיף כי הוא חושש שמא שלטה עין רעה ברבו בעל ה'אמרי חיים'.

ביטל בעל ה'שפע חיים' את דבריו, והטעים: "אדם שנהג כל ימיו בטובת עין עם זולתו, אין חשש כי שולטת בו עין הרע".

וכך סיפר בעל ה'שפע חיים': "לאחר המלחמה, כאשר עליתי לארץ הקודש, ועלה בדעתי לבנות את 'קריית צאנז', הצעתי את רעיוני לפני האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים', ומיד כששמע על כך אמר לי, כי כאן, בסמוך לקריית ויזניץ ישנו שטח ריק המתאים מאוד לצרכי, ולרצינות כוונתו אף הוסיף, כי השטח שייך לעשיר 'ציטרון' מברזיל.

האדמו"ר סיפר כי לחתנו, הרב משה ארנסטר יש קשר עם אותו עשיר, והציע שאבקש ממנו לדבר עם ציטרון אודות קניית השטח עבור קרית צאנז".

"השתוממתי", מספר האדמו"ר מצאנז, "לשמע ההצעה הנדיבה, ומיד שאלתי את ה'אמרי חיים': 'וכי אתם מחפשים 'משיג גבול', שיבוא רבי נוסף עם חסידיו בשכנות עמכם?' ענה לי ה'אמרי חיים': 'אין הדבר דומה אלא לשדרת חנויות יהלומים, שכולם מוכרים שם אותה סחורה, אך כשחנות אחת סגורה, הולכים הקונים אל החנות השניה הסמוכה לה, ומבין שניהם ירווח לקונים, אף כאן כל חסיד יוכל ללכת כאוות נפשו, לצאנז או לויז'ניץ'.

"עתה", סיים השפע חיים את דבריו, "וכי יעלה על דעתך, שביהודי כזה שאין לו כל זיקה לקנאה וצרות עין – תשלוט בו עין רעה??"