סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א: מעשה שהיה בתקופת לימודיי בישיבת סלבודקה, בבחור צעיר שהגיע מבית חסידי ונכנס ללמוד לישיבה.
לאחר השבת הראשונה שעברה עליו בישיבה, הוא ניגש אליי ואמר: "אני עוזב עכשיו את הישיבה!"
כשהתעניינתי על מה ולמה, השיב שהוא איננו מסוגל לסבול את העובדה שבקבלת שבת לא מזמרים בישיבה את הפזמון ׳לכה דודי', ואומרים אותו בצורה יבשה… "אני הגעתי מבית חסידי, ואינני מבין כיצד יתכן לא לשיר בקטעים אלה", אמר.
הבחור ההוא היה מוכשר מאוד, וישיבת סלבודקה דווקא התאימה לו מאוד. מה עשה הקב״ה? – באותו לילה הנתקף הבחור בהצטננות, וחומו עלה. כיון שכך, נאלץ להישאר ב׳חדר החולים' של הישיבה עוד יום־יומיים על מנת להבריא ולחזק את גופו.
והנה, אחד הבחורים שידע על המצוקה הקיימת בליבו של הצעיר, החליט לעשות מעשה. הוא ירד לרחוב רבי עקיבא, נכנס לקיוסק וקנה עבור החולה עוגה ובקבוק גזוז. במחירי הימים ההם, עלתה העוגה פרוטות אחדות, והגזוז עוד 2 פרוטות. זה הכל.
נכנס החבר לחדרו של הבחור החולה והגיש לו את העוגה והשתיה. היוזמה הברוכה הזו התקבלה אצל הצעיר בהתפעלות רבה. לפתע הוא ראה שבסלבודקה דואגים לחברים, שיש מי שדואג לו, והבין שיש לו עדיין מה לעשות בישיבה… והחליט להישאר.
ומה קרה בסופו של דבר? – במשך השנים שלמד בישיבה עלה הבחור בצורה מופלאה בתורה וביר״ש, וגדל וצמח לאילנא רברבא, והגיע לדרגה עצומה, עד שכיום הוא נחשב לאחד מגדולי התורה המיוחדים שבדור. ומי ׳אחראי׳ להבאתו למדרגה שכזו? – הבחור שירד לרחוב רבי עקיבא וקנה את העוגה והגזוז.
ראו נא גם ראו את המעשה הקטן שעשה הבחור, ואילו זכויות הוא רכש באמצעותו.
והקב״ה שילם גם לבחור שקנה את הגזוז…
יום אחד, כשהיה הבחור החסידי בדרכו מהפנימייה אל בית המדרש, ניגש אליו אדם ושואלו האם הוא מכיר בחור פלוני, ונקב בשמו. היה זה הבחור שקנה לו בזמנו את העוגה והגזוז, והאדם ששאל עשה זאת לצורך שידוכין.
כמובן שמיודענו מילא מיד את פיו בדברי הלל, שירות ותשבחות, וקשר כתרים של כבוד והערכה לבחור שאודותיו ביקשו לברר, ואף סיפר לאבי המשודכת מה עשה לו הבחור ההוא בזמנו, ואיך עודד אותו על ידי קניית המטעמים. האבא שמע את הדברים, התרשם מאוד, ועוד באותו יום נגמר השידוך.
נחזור שוב: כמה עלתה העוגה? – פרוטות אחדות. מה היה מחירו של הגזוז? – 2 פרוטות. ומה רב ועצום היה השכר ששילם השית לבחור!
גם זה אחד הפירושים לשאלתו של ה'חפץ חיים' על מה שאומרים ׳אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות׳ – ושאל הח״ח, ממה נפשך, אם יש לנו זכויות ומגיע לנו להיכתב בספר זכויות – הרי הקב״ה יכתוב ממילא; ואם אין לנו זכויות – מה שייך להתפלל על כך?!
ולפי מה שאמרנו אפשר להסביר, שאנחנו מתפללים שה׳ יגלגל עלינו מצבים כאלה שאצלנו הם אינם בגדר ניסיון גדול, אלא ׳מעשה רגיל׳ שכל אחד מחויב לעשותו, אבל במציאות – נחשב הדבר כזכות גדולה, בשל הקידוש שם שמים שיוצא מכך. כמו המעשה הנ״ל, שבזכות עוגה וגזוז הצליח הבחור להצמיח את אחד מגדולי התורה שבדור.
(קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן)
לי היה סיפור דומה
כילד גדלתי להורים עניים לא היה לי מה שהיה לרוב הילדים בגילי ניקח דוגמא אחת בתקופתי בשנות ה70 המוקדמות שעון יד היה דבר יקר יחסית בשנות ה50 היה מקובל שקונים שעון לבר מצוה ובראשית שנות ה70 גם לילדים בגיל 8 כבר היה שעון תארו לכם ילד בגיל 10 שמתוך 14 ילדי הכתה רק הוא ועוד ילד אינם עונדים שעונים, בני דורנו לא יכולים בכלל להבין את זה, כמובן עם הורי לא היה מה לדבר אפילו הם עמדו על זה שאין מצב שיקנו לי שעון לפני הבר מצוה, אבל אני חשבתי אחרת, אמנם הבנתי שללחוץ על הורי זה דברים בטלים [למה שהם היו צריכים והבינו שצריך הם דאגו כבר לכסף בכל מיני דרכים], כמובן בלעתי את זה, אבל לא צריך להיות "מבין" גדול כדי להבין שילד שמרגיש נחות מילדים אחרים זה מתבטא בעוד דברים, למען האמת אני אפילו לא הייתי מודע לכך, יום אחד התלוננו להורי על התנהגות חריגה שלי מאוד בתלמוד תורה, והורי שאלו אותי מדוע אני מתנהג כך, לא ידעתי לענות, הם בכל זאת התעניינו חזק, עד שבסוף נשלף לי מהתת מודע שאין לי שעון, כמובן שהורי הבינו שאין טעם אפילו לנהל איתי ויכוח על זה, ופה מתחילה הטעות הכי גדולה שהם עשו, היו להם שתי אפשרויות או פשוט לומר לי תלמד ללא תנאים, זה היה הימור, אבל הם עשו דבר הרבה יותר גרוע מזה לדעתי, הם שאלו את המלמד בחיידר אם לקנות לי שעון, הוא כמובן התנגד בתוקף, אבל הם חשבו אחרת וקנו לי בתנאי הבטחה, שזה קומם אותי עוד יותר מדוע ילדים אחרים מקבלים שעון ללא תנאים, הם קנו לי והמלמד כמובן עשה נאום שלם הטיפש הזה.., כמובן כמה ימים לאחר מכן גם לילד השני קנו שעון ואז בכלל המלמד הטיפש עשה בלגן שלם בכיתה [ראוי לציין שהילד ההוא קיבל מחלת נפש קשה], ועכשיו נגיע לסיפור העיקרי, עברו שנים מאז, נסעתי ללמוד ביוניאן סיטי אצל כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז קלויזענבורג זצ"ל, אחד הדברים בישיבה שם שגרמו לי שיהיה לי חשק ללמוד זה שהם דאגו שאני לא אראה פחות מכל בחור אמריקאי רגיל כל חצי שנה הייתי מקבל צ'קים פתוחים חתומים [אז כרטיס אשראי לא היו נפוצים כהיום] לחנוייות של בגדים וכובעים ויכלתי לקנות את הכי יקר שיש כדי שאראה כמו כל בחור בישיבה, כשפעם הציק לי משהו שאלו אותו אם חסר לי מה שיש לבחור אחר, ונסיים בגמרא נדרים פ"א ע"א, הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו שמהן תצא תורה