הרגשת הרוממות של האדם בתורה ובעבודת השם אסור שתגרום לו להיות זחוח ולבטל את צרכי חברו, אלא דוקא להחשיבם, בכל מצב ובכל שעה דאגת הזולת אמורה למלא את ליבו.
ככל שנמצאים ברמה גבוהה יותר של קרבת אלוקים, ברמה גבוהה יותר של תורה ועבודה, אמורים להישאר עם אותה אנושיות מתבקשת. שענייני הזולת וצרכיו ישארו חשובים בעיננו באותה רמה. אחרת תהיה אצלו התורה חלילה כנזם זהב באף חזיר.
מסופר כי אבי תנועת המוסר, מרן רבי ישראל סלאנטר זצ"ל, פנה פעם ביום הכיפורים לאחד המתפללים וביקש לשמוע: "מה השעה כעת?". הלה היה שקוע באוירת יום הדין וחרדה אפפה אותו, ובשל כך לא השיב לרבי ישראל על שאלתו מאומה, אלא פשוט התעלם.
העיר לו רבי ישראל: "וכי מפני שהינך מפחד מאימת הדין אני אשם?! אדרבה ככל שאתה מתעלה במדרגותיך ביום הקדוש הזה עליך להכפיל ולשלש את מידת הזהירות בכבוד חברך".
כנגד זה, יש לנו דוגמא מופלאה כיצד נהג האדם השלם מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, אשר למרות היותו אחוז במעלות עליונות, כל ליבו היה למען זולתו. וכפי שהיטיב להגדירו בלשונו, הוא בנו הגאון רבי אריה לייב זצ"ל בספרו 'דוגמא מדרכי אבי' (את יב) כך: "בפועל היה דעתו תקוע תמיד בבין אדם לחברו, בין בדברים גדולים בין בקטני קטנות".
ואכן כך זכינו לראות ולשמוע אצל כל גדולי ישראל, כפי גדלותם והשגתם העצומה במכמני התורה, כך הצטיינו עד מאוד במידותיהם הנפלאות. ההשגות הגבוהות שלהם לא מנעו בעדם מלרדת אל העם, להביט על צרכיו של כל אחד ואחד כמעלה ראשונה בחשיבות.
זה מה שמתאר הגאון רבי יצחק מוואלז'ין זצ"ל, על אביו מרנא רבי חיים מוואלז'ין זצ"ל, בהקדמת הספר 'נפש החיים': "ואף ככלות כוחו רחמנא ליצלן [של רבי חיים], במשכבו בחוליו רעיוניו סליקו ועיניו היו נשואות השמימה לשתף שם שמים בצערא דהכלל והפרט, בגנוחי ואנחות בשברון מתנים, ואנחותיו הרבות בזה היו שוברות כל גוף שומע…"
הפשט הוא, כי גדולי עולם אלו שזכו להשתלם במעלות עליונות של תורה, של עבודת השם, של קדושה וטהרה, עמלו לא לטעות ולחשוב "כי לגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם". אדרבה, הצרכים הגשמיים של זולתם נתפס אצלם כרוחניות שלהם. הם ראו בכך חלק בלתי נפרד מתכלית בריאת האדם.
רק מי שמסתכל בצורה כזאת, שהגשמיות של השני זה הרוחניות שלי, מסוגל לנהוג כן עד נשימת אפו האחרונה.
הגאון מטשיבין מתרועע עם חברת משוררים בליל יום כיפור
הגאון רבי אליהו דיסקין שליט"א, ראש ישיבת 'נתיב הדעת', סיפר סיפור נפלא אותו היה נוהג לספר בהתפעלות עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל:
כידוע, מרן שר התורה הגאון רבי דוב בעריש ויידנפלד מטשיבין זצ"ל, התגורר בשנותיו האחרונות בשכונת 'שערי חסד' בירושלים. שנה אחת בליל יום כיפור כשחזר מבית מדרשו בדרכו הביתה ברחוב אבן שפרוט, עבר סמוך לבית הכנסת המרכזי 'קהל חסידים' בשכונה. שם ישבו כמה ישישים אומללים פליטי חרב, שוררו מארשים וניגונים ותיקים שהיה נהוג לשיר בעיירות שם גדלו בחוץ לארץ, מתוך ערגה וכיסופים.
הרב מטשיבין, שהיה בעצמו פליט ושריד, ומרבית בני משפחתו ועירו נעקדו בשנות המלחמה על קידוש השם, הבין היטב לליבם, נכנס לבית הכנסת וישב איתם במשך שעה ארוכה. הנעים להם בשהותו בחברתם, סייע להם בשחזור ההיסטוריה והעלאת זכרונות מבית אבותם ומקהילות הקודש שנכחדו.
כעבור זמן מה עבר שם רבי שלמה זלמן אויערבאך, שעמד בקשרי תורה והלכה ענפים עם הגאון מטשיבין, וידע היטב כי הינו בכיר גאוני הזמן, ונרעש מהמראה שנגלה למול עיניו; הגאון מטשיבין, שר התורה, אשר כגובה הארזים גובהו, לא מצא מה לעשות בליל יום הקדוש כי עם לשבת במחיצת יהודים פשוטים ולשורר מארשים?!…
במוצאי יום כיפור כשהגיע רבי שלמה זלמן כמידי שנה לברך ולהתברך אצל הגאון מטשיבין בברכת השנים, שאלו: "ילמדנו רבינו! מה יש לטשיבינער רב לחפש בליל יום כיפור בחברת אנשים אלו, והלוא הזמן יקר אצלכם?! ועוד בלילה כה קדוש ומשמעותי?!".
השיבו הגאון מטשיבין תשובה מדהימה:
"אם כבר שאלתם אענה לכם. אתמול בלילה כשהייתי בדרכי הביתה היתה לי תוכנית מסודרת ללמוד את כל מסכת יומא, תשעים דפי גמרא עד הבוקר. אולם כשעברתי בדרכי סמוך לבית הכנסת שמעתי את קולם של היהודים הללו, ניצולי השואה, שבורי הלב ורצוצי הנפש, כיצד הם מתחממים יחד במארשים וניגונים עתיקים שהיו אצלם בפולין. חשבתי לעצמי; מה יגרום להקדוש ברוך הוא יותר נחת רוח שאסיים את כל מסכת יומא הלילה? או שמא שאשב יחד איתם ואשמח אותם? והסקתי כי ודאי הקדוש ברוך הוא ישמח יותר עם אשב איתם, וזה אכן מה שעשיתי. זה היה 'עבודת היום' שלי…".
היתה לו לרבי שלמה זלמן חלישות הדעת ממקרה זה, והפטיר ואמר בענוותנותו: "תמיד חשבתי לעצמי, הן גם אני מתמיד, גם אני משתדל לעשות מה שהקדוש ברוך הוא מבקש ממני, ובכל זאת, מדוע אני כה רחוק ממדרגותיו של הגאון מטשיבין? אבל כשנוכחתי במידותיו המופלאות, בהידורו המדוקדק בבן אדם לחברו, הבנתי מהיכן הוא שואב את הסייעתא דשמיא לגדול במעלות התורה ללא גבול…"
מעשה מופלא נוסף צרוב בזכרוני משנות הבחרות, כשלמדתי בישיבת פוניבז':
פעם עמדנו קבוצת תלמידים בפרוזדור שבקומת הכניסה לישיבה, וכיתרנו בעיגול את מורנו ורבינו הנערץ, ראש הישיבה מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל. היה זה מחזה קבוע לאחר כל שיעור ושיעור של רבי שמואל, התלמידים הקיפו אותו באהבה והערצה, בנסיון לא לפספס אף מילה היוצאת מפיו הקדוש, פה המתגבר בתורה.
והנה מולנו הגיע המנקה הותיק של הישיבה, אברהמ'ל קראו לו, וביקש לגשת ל"רבי". פינו לו מקום והוא ניגש לרבי שמואל, והחל להביע את כאבו וצערו כי הוא מתגורר כיום בשכונה חילונית, ושכניו מחללים את השבת בריש גלי. זה טורד את מנוחת נפשו ומפריע לעונג השבת.
הוא הוסיף להתאונן באוזני רבי שמואל: "בצעירותנו ברוסיה היינו נזהרים על שמירת השבת במסירות נפש, ואילו דוקא כעת בגיל הזקנה, כשעליתי לכאן למדינת היהודים, ושמירת השבת אמורה להיות מובנת מאליה, נגזר עלי משמים לסבול קולות של חילול שבת…".
הוא ביקש מרבי שמואל לסייע לו לעבור דירה לשכונה חרדית ולהיפטר מהסבל הכה נורא שמעיב על רוחו.
רבי שמואל ניסה בתחילה לשמחו ולהרגיע את רוחו הסוערת במילתא דבדיחותא, אך לא נחה דעתו, והודיע לרבי שמואל בהחלטיות: "אם לא יסודר הענין אאלץ לחזור לרוסיה". כולם חייכו מהאיום, היה זה בעידן טרום נפילת שלטון הברזל, כשרוסיה היתה עדיין סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, ורבי שמואל אף הוא הגיב לו בחיוך: "רבי אברהם! לפני שתסע לרוסיה אל תשכח לבוא לאחל שלום ולהיפרד מאיתנו…"
כך הסתיימה השיחה, כשחיוך רחב פרוש על פני כולם.
לאף אחד מאיתנו לא היתה הוי אמינא כי יצא משהו מהשיחה הזאת. אולם כעבור ימים אחדים נודע לנו כי התבדינו. מאותו הרגע רבי שמואל לא נח ולא שקט. "יהודי חש שלא בנח, לא משנה מה תפקידו ומעמדו, מוכרחים לעזור לו".
מיד כשבא הביתה הרים טלפון לאחד ממכיריו במשרד השיכון, עימו עמד בקשרים טובים, וביקש שיפעל ככל יכולתו להשיג דירה עבור אחד מידידיו הטובים, אשר סובל משכניו החילונים באזור מגוריו, וחובה לאתר עבורו אזור אחר טוב יותר.
הלה שמע על ידיד טוב של רבי שמואל המצוי במצוקה, והזדרז מיד לפנות אל כל הנוגעים בדבר, ותוך ימים אחדים סודר לו דירה בכי טוב.
אותו ידיד ממשרד השיכון כל כך רצה לסייע לרבי שמואל, עד שאפילו ביקש מאחד מנכדיו ללכת לסייע לאברהמ'ל להעביר את הריהוט ושאר מטלטלים מדירתו הישנה לזו החדשה.
גאוני עולם אלו כיוונו לנקודה זו שכתב הספורנו בפרשת אמור: "שלא יחשבו כי לגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם". אדרבה הם הבינו כי על ידי שעוזרים לשני, לא מפסידים מעלות רוחניות, אלא זו הדרך להשגת השלימות!
========
הגאון הצדיק רבי נתן מאיר ויכטפויגל זצ"ל, משגיח ישיבת לייקווד, סיפר פעם בשיחתו בישיבה, כי כאשר למד בבחרותו בקלם, היה פעם בדרכו לבית המדרש וחש כי השטן עומד לימינו, לוחם עימו ומבקש להכשילו בדבר מה. אולם מהרגע שנכנס לבית המדרש, לפתע חש כי אין ליצר הרע שליטה עליו וגם אין לו חפץ בו. כששיתף בכך את חבריו אמרו לו רבים מהם כי התחושה הזאת רווחת גם אצלם ואצל מרבית באי התלמוד תורה של קלם.
הוא שאל על כך את רבו, הגאון הצדיק רבי דניאל מובשוביץ זצ"ל, שהשיב: "דבר פשוט הוא, הרי אומרים חז"ל 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין', בהכרח שהתורה היא התבלין של היצר הרע, ומי שיש בו תורה אין היצר הרע שולט עליו. לכן כל הבא לבית המדרש שמקבלים שם עול תורה ברצינות, היצר הרע מאבד את שליטתו עליו, כי בתוך בית המדרש כזה אין לו דריסת רגל. רק בחוץ כשעדיין נמצאים במחיצתו מרגישים כי הוא חפץ ללכוד את האדם".
זוהי כוחה של התורה הקדושה. אדם שמקבל על עצמו עול תורה באופן הראוי, היצר הרע מאבד את שליטתו עליו, ומצב כזה שתלמידי חכמים העמוסים בתורה ובחכמה טבועות בהם מידות רעות זהו חילול השם גדול ביותר. כי כביכול מוכיחים בהנהגתם כי אין בכח התורה להביא את האדם ליושר ותיקון המידות, להתעלות מתאוות העולם ומידותיו הקלוקלות, והרי התורה נועדה לרומם את האדם, לזככו ולטהרו מכל פגם, סיב וזיק של מידה רעה, והם שהוכיחו בהנהגותם אחרת חיללו את השם רחמנא ליצלן.
וכבר כתב ה'מסילת ישרים' (פרק יא) בגדרי חילול השם: "והענין, שכל אדם לפי מדריגתו ולפי מה שהוא נחשב בעיני הדור, צריך שיתבונן לבלתי עשות דבר בלתי הגון לאיש כמותו, כי כפי רבות חשיבותו וחכמתו כן ראוי שירבה זהירותו בדברי העבודה ודקדוקו בה, ואם איננו עושה כן, הרי שם שמים מתחלל בו חס וחלילה, כי כבוד התורה הוא, שמי שמרבה הלימוד בה ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המדות, וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלימוד, גורם ביזיון ללימוד עצמו, וזה חס וחלילה חילול לשמו יתברך, שנתן לנו את תורתו הקדושה וציוונו לעסוק בה להשיג על ידה שלימותנו".
לכן נענשו תלמידי רבי עקיבא בעונש מיתה בידי שמים, כי העונש על חילול השם הוא אבידה מתוך הקהל; כמו שכתב רבינו יונה בספרו 'שערי תשובה' (שער ג, קמג): "והמבזים לתלמיד חכם ויראתו, מבטלים הידיעה הזאת ומראים ההפך בהנהגתם, וכאילו אומרים אמור כי אין העבודה עיקר, וכי שורש הדבר נמצא מבלתי עבודת השם יתברך, והם מחללים את התורה, על כן יאבדו מתוך הקהל ויכלו בפיהם, כי הם עובדים את ה' מבלי עסק התורה".
הרב ויכטפויגל הסביר בזה מדוע תורתם לא הגינה עליהם, כי בהכרח היה חסר בעצם שלימות קבלת עול התורה שלהם, וזהו שגרם שלא היו מידותיהם ישרות ומתוקנות. חילול השם נעשה כבר בעצם זה שלמדו ועסקו בתורה, אך כדי שהתורה תגן עליהם מהמיתה היה צריך קבלת עול תורה בשלימות, וזו היתה חסרה להם.
"ויחן שם ישראל כנגד ההר"
כמה חשובים ואקטואליים הדברים לימים אלו, שכן מלבד היותם ימי ספירת העומר, הרי הם ימי הכנה לקבלת התורה, ואחד העבודות המרכזיות החיוניות לזכות בתורה היא תיקון המידות ואיחוד הלבבות.
חז"ל אומרים במכילתא (יתרו פרשה א): "ויחן שם ישראל". כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר".
בזכות אותה אחדות ואהבה ששררה בין כל חלקי העם זכו לתורה!
ועלינו לדעת כי אמנם תיקון המידות היא דרישה שנדרשת מכל יהודי ויהודי, אך על אחת כמה וכמה מבני תורה ומתלמידי הישיבות הקדושות, אלו המייצגים בגאון את עם התורה, ונושאים בידיהם ברמה את דגלה. ההשגות והגדרים שנדרש מהם הם שונים לחלוטין, ברמה אחרת, גבוהה יותר.
שמעתי מאבי מורי שליט"א כי פעם ישבו שני יהודים בחדרו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל והציעו בפניו את טענותיהם בענין מסויים שפרץ ויכוח ביניהם. בתוך להט הדברים התבטא האחד על השני: "הוא שקרן".
"אל נא תאמר שקרן על זולתך" – העיר לו ה'חזון איש' על אתר.
"אבל מה אעשה?", טען הלה בפני ה'חזון איש', "והרי הוא באמת שקרן".
השיבו ה'חזון איש': לפחות תאמר שהוא אינו דובר אמת אבל לא שקרן". בהטעימו: "מבן ישיבה מצופה שהשפה שלו תהיה שפה נקיה".
חז"ל אומרים (ברכות סד, א): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". שאל מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', הרי בדיוק בשביל מטרה זו של השכנת שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ישנם עסקנים, יועצים ודיינים למיניהם? ממתי הוטל על כתפי תלמידי חכמים להשכין שלום?
אמר הרב אברמסקי, עצם מציאותו של התלמיד חכם משרה שלום. ההליכות הנאצלות שלו, האנושיות המוסרית שלו, האכפתיות שלו כלפי הסביבה, מביאים שלום ושלוה לעולם. נעים לשהות בארבע אמותיו, כיף להימצא במחיצתו.
כשאדם עובר סמוך למאפיה בין אם יחפוץ ובין אם לאו הוא יריח את ניחוחות המאפים למיניהם הנאפים בה, כך מי שעומד סמוך לתלמיד חכם אמיתי שהתורה מנווטת את חייו, בין אם יחפוץ ובין אם לאו יחוש בנעימותו המיוחדת, ברוגע ובשלוה שהוא מוסיף בעולם בעצם הימצאותו.
וזוהי כוונת חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", מרבים שלום לאו דוקא על ידי מעשיהם אלא על ידי הימצאותם.
זהו עבורנו לקח לדורות; התביעה על תלמידי רבי עקיבא היתה דוקא בגלל היותם תלמידי חכמים. מתלמידי חכמים תובעים הנהגה אחרת, מרוממת ומכבדת. זוהי גם ההכנה שלנו לקבלת התורה לקבל את הרוממות של בן תורה, לא להישאר גס רוח ובעל מידות רעות, אלא לתקן את המידות ועל ידי זה להתרומם ולהתעלות ולזכות בתורה.
מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא'