"כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (ויקרא יג, יג)
"ואם פרוח תפרח הצרעת בעור, וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן וגו'. וטיהר את הנגע, כולו הפך לבן, טהור הוא" (יג, יג)
התמיהה מבוארת, כיצד יתכן שבמיעוט הצרעת נטמא, ואילו כשתתרבה הצרעת יותר בכל העור נטהר, יציבא בארעה וגיורא בשמי שמיא! וממה נפשך, אם הצרעת מטמאה, כל שכן וקל וחומר כשכל כולו מלא מן הצרעת מראשו ועד רגליו, ורבים קולמוסים נשתברו על זה. ובדרך הרמז כתבו בספרים הקדושים, כי נגע הצרעת נובע מפנימיות הרע שבאדם, היוצא ומתגלה חוצה, וכמו שדרשו בו (ויקרא רבה טז, א): "תורת המצורע – המוציא רע", שיוצאת הרעה הפנימית בנגע הטמא, כדי לטהר את נפשו מן החלאים הפנימיים.
והנה אין לך כל איש בישראל שאין בו נקודת טוב, ואפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון (ברכות נז.), ולא יתכן בשום אופן שתפרח הצרעת בכל העור כולו מראשו ועד רגליו, ללא שום נקודה של טוב, אפילו ברשע היותר גדול; אם כן על כרחך אין הוא אלא 'נסתר', שמסתיר את צדקותו ואת טובתו הפנימית, כדרכם של נסתרים לכסות עצמן ולהחבא תחת גלימה של רשעות, אבל בתוך תוכו טהור הוא. ולפיכך אם 'כולו הפך לבן', הוא סימן מובהק שאין הצרעת אל מעטה חיצוני, ובאמת בתוכיותו "טהור הוא!"
***
טיב מעשה זה שלפנינו מסופר בגירסאות שונות, והנני מספרו בזה כפי שקיבלתיו מכבוד אמי מורתי עליה השלום.
באחת העיירות התגוררו שני יהודים נגידים מפורסמים, האחד יצא שמו לתהילה ולשבח, ואילו השני בהיפך הגמור לקללה ולא לברכה.
הראשון היה אמנם בעל פונדק פשוט ביותר, אבל נדיבות לבו התפרסמה בכל העיר וגלילותיה, בהיותו מכניס אורחים גדול. הוא הקים על יד הפונדק "בית הכנסת אורחים", שהיה מיועד לכל מאן דבעי, כל יהודי שהדפק על דלתותיו קיבל אש"ל מלא חינם אין כסף! הארוחות הוגשו שלוש פעמים ביום כיד המלך, ומשרתים מיוחדים מטעם הנגיד דאגו כל העת לטובתם של האורחים הרבים שגדשו את המקום, ניקו את החדרים ואת אולמות האוכל, החליפו את המצעים ואת המגבות, והכל נעשה במיטב השרות ממש כבבית מלון של חמישה כוכבים, רק בהבדל קטן בענין התשלום… שאם בבית המלון – על כוס מים פשוטה שבלובי יש לשלם מחיר מלא, היה כאן הכל בחינם גמור, לשם מצות הכנסת אורחים בלבד. ואם לא די בזה, הרי כשנפרדו מן המארח הדגול בברכת 'ישר כח' היה משלשל ביד 'נתינה' חשובה והוגנת שיהיה להמשך הדרך…
חברו השני לעומתו, שהתפרסם גם הוא בכל הגלילות סביב, היה זה כאמור מהסיבה ההפוכה בדיוק… בזכות קמצנותו הגדולה – הוא היה יהודי עשיר, גביר אדיר, יעקב שמו, סוחר ותיק בעל עסקים מסועפים במדינות שונות, אבל כמידת עשרו כן גודל קמצנותו, ולא תרם אף פרוטה אחת לצדקה!
הכל ידעו שבארמונו של 'יעקל קמצן' לא מומלץ להתנסות בבקשת נדבה, הוא היה מגרש את המתדפקים על דלתותיו בבושת פנים! לא פלא אפוא שהיו יהודי העיר שונאים אותו, ומתרחקים ממנו תמיד.
עד כדי כך הגיעה מידת קמצנותו, כאשר לרגל עסקיו היה עובר בדרכים על פני ערים ומדינות שונות בעולם – ובימים ההם בטרם עידן הדואר המפותח כבימינו, היו מעבירים כספים ממקום למקום על ידי הסוחרים הללו שנעו בדרכים, תמורת אחוזים מסוימים – הגביר הקמצן דנן היה גובה בשכרו מחיר גבוה ומפולפל ביותר. בכל פעם שחזר מנסיעותיו היה מביא עמו כמה מעטפות תפוחות וגדושות שנשלחו עבור תושבי העיר, וגובה את שכרו הגבוה.
במיוחד יצא שמו לשמצה, על כך שגם מאלמנות ומעניים ומאנשים שאין הפרוטה מצויה בכיסם – היה גובה את אותו מחיר גבוה ביותר. רוב המעטפות היו הרי מיועדות דוקא לנצרכים הללו.
היה יעקל הסוחר מגיע לבית האלמנה או העני הנמען, מגיש את המעטפה המרשרשת, ודורש במפגיע את שכרו בנתח הגון… האלמנות והעניים כעסו מאד על החלק הנכבד שהותיר לעצמו משלהם, "וכי אין בלבך שום רגש של רחמנות?" התריסו כנגדו – "הרי רואה הנך כמה זקוקים אנו נואשות לתמיכה זו, ולך ברוך ה' לא חסרים מצלצלים… ולמה לך לגזול את כבשת הרש? וכי מה כבר טרחת כאן? הרי לא נצרכת אלא להכניס המעטפה בכיס מעילך, ולהביאה לתעודתה! וכי על כך צריכים אנו לשלם מחיר גבוה שכזה?!"
אך יעקב הקמצן היה גם עקשן מובהק, ולא ויתר על פרוטה מדמי סרסורו! כל תחנוניהם נפלו על אזנים ערלות, "אם אין תשלום, אין מעטפה!" פסק, "מחזיר אני תכף את הכסף לשולח!" בלית ברירה נאלצו לשלם לו כדרישתו, כי לא נמצאו דרכים אחרות להעברת הכספים, היה זה מבצע קשה בימים ההם.
השנאה נגדו גברה והלכה, עד שמרוב שנאה ובוז שהתרחקו ממנו בני העיר, כינו אותו כולם "יעקל גוי", על שאין בלבו שום רגש יהודי, והתנהגותו כמו של גוי, רחמנא ליצלן. כך יצא שמו של 'יעקל גוי' לשמצה לקללה ולמרמס בפי כל.
כך התרגלו להם בני העיר בשגרת חייהם בצל שני הנגידים ההפוכים באופים מקצה לקצה… כשהראשון מחזיק ותומך תמיד בכל קופות העיר, ואילו השני מתנכר, מתקמצן ומתרחק יותר ויותר מחברת אנשים…
***
ויהי היום, והנה הגיע קיצו של 'יעקל גוי' להשיב נשמתו אל צור מחצבתה. בפטירתו לא הזיל איש דמעה, הכל נדו לקמצן אכזר זה… מרוב שנאה ומרירות שחשו כנגדו… בלית ברירה נאלצו להקצות לו פינה נידחת בפאתי בית החיים. על מצבתו רשמו ברוב שנאתם עליו: "פה נטמן יעקב גוי"…
עד מהרה נשכח שמו של 'יעקל קמצן' נאלח זה מלב אנשי העיר. כולם שמחו להתפטר ממנו, וחסרונו לא כאב לאף אחד – מלבד אולי לאותם אלמנות ועניים שהיה מעביר אליהם את מעטפות הדואר שנשלחו עבורם… אך גם הם לא הצטערו הרבה, עד מהרה ימצא סוחר דוור מחליף, חשבו שלבטח גם יוריד את המחירים הגבוהים והמופרזים שנגס אותו קמצן גוי…
חלפה תקופה, והנה התגלו בעיות בתפקוד 'בית הכנסת אורחים' המפורסם, עד שיום בהיר אחד הוא נסגר על מנעול ובריח. כמו כן גם קופות הצדקה הרבות, שעל ידיהן היה מפזר ותומך בעניים רבים ובמוסדות תורה וחסד, כולן נסגרו בזו אחר זו.
הפונדקאי הכריז על פשיטת רגל, ובבת אחת איבדו בני העיר תומך חשוב ונלהב מעמודי התווך של כל ענייני הצדקה שבעיר.
כראות רב העיר את תוצאות פשיטת הרגל של הפונדקאי, חש הוא שמשהו אינו כשורה כאן, זה שנים שהכל התנהל למישרים, 'בית הכנסת אורחים' תיפקד תמיד בצורה מצוינת, התמיכות זרמו ככל הנצרך בעיר- מה קרה פתאום שהכל נפסק בבת אחת? הרהר הרב, אולי זקוק האיש לעזרה או ליעוץ? הזמינו אליו לשיחה.
כשהגיע הנדיב לבית הרב, הושיבו הרב בנינוחות סמוך אליו, ושאלו בחביבות: "אמור נא לי, יקירי, מה קורה לאחרונה בעסקיך? שמא נפלו המניות שלך? אולי זקוק אתה לעזרה או הלואה כספית?"
"לא!" ענה האיש נחרצות, "ברוך השם אינני זקוק כרגע לשום עזרה או הלואה! הפונדק שלי ממשיך לתפקד כרגיל ופרנסתי מצויה ממכירת יין שרף לתושבי הסביבה, רק את 'בית הכנסת אורחים' אינני מסוגל יותר להחזיק, לצערי. וכן לאחרונה נאלצתי, לדאבוני, לקצץ בתרומותי ובתמיכותי בקופות העיר השונות, קשה לי לדבר על זה, אבל כבר אמר החכם: 'ההכרח לא יגונה', ולעת עתה מוכרח אני להפסיק את תרומותי השונות לצדקה, וכן 'בית הכנסת אורחים' ישאר סגור!"
"אבל מדוע?" נזעק הרב, "הרי יודע אתה היטב כמה חיוני וחשוב הוא בית גדול זה בעירנו. כבר אמר החכם מכל אדם (משלי יב, כה) 'דאגה בלב איש ישיחנה', אולי נמצא עצה להוציאך מן הסבך, ולהעלותך על דרך המלך!" הפציר הרב. אבל האיש לא נענה, "כבר אמרתי, שברוך השם אינני זקוק לשום עזרה, פרנסתי ופרנסת בני ביתי מצויה מבית המזיגה. ואבקש נא מאד לא להכביד עלי בשאלות נוקבות, כי מנוע אני מלדבר בנידון!" חתם האיש, לפליאתו של הרב.
משראה הרב שאין הענין פשוט החליט שאין מנוס מחקירת הדברים לאשורם. "שמע נא" פנה אל האיש בתוקף, "הבעיה שלפנינו איננה פרטית שלך בלבד, היא בעיה ציבורית הנוגעת לכל בני העיר! בתוקף סמכותי כרב העיר עלי לדאוג לשלומם ולטובתם, ולעשות הכל גם כדי לבסס את כלכלתם ואת החזקתם, לפיכך מוכרח אתה לשתף אותי בנסיבות שגרמו לכל הירידה הדרסטית הזו!"
מתחילה חתם האיש את פיו, לא אבה לספר כלום, והתעקש לשמור על זכות השתיקה. אך לאחר הפצרות מרובות נשבר האיש, ואמר: "אגלה בפני הרב את האמת, שמעולם לא הייתי לא נגיד ולא עשיר, בכדי שאוכל בכוחות עצמי להחזיק 'בית הכנסת אורחים' ענק שכזה, ובודאי שלא לתמוך בצדקות הרבות שפיזרתי! הפונדק הקטן שברשותי יש בו בקושי כדי פרנסת משפחתי בלבד, אך קיבלתי את כל הסכומים האדירים הללו מאיש אחד, שמכספו החזקתי את כל המפעל הזה, כשקיבלתי על כך גם 'משכורת' נאה, עבור טרחתי הרבה בענייני תמיכותיו הרבות ובניהול 'בית הכנסת אורחים', והנה לאחרונה פסקו כל תמיכותיו של האיש, ולכן נאצלתי להפסיק הכל!"
"ומי הוא אותו נדיב נסתר?" דרש הרב לדעת במפגיע.
"זאת לא אוכל לגלות בשום פנים ואופן!" ענה האיש, "מאחר שאני מושבע ועומד בשבועה חמורה שלא לגלות שמץ דבר מזהותו של האיש! בקושי גדול הוציא הרב ממני את עצם הסוד שיש כאן תומך נסתר, אבל מעבר לזה לא אוכל להוסיף בשום אופן!"
האיש היה נחרץ מאד בסרובו לגלות, אבל הרב לא הסכים לותר בדבר. הוא ערך לו התרת נדרים ושבועות, וגזר עליו ב'גזירת רב' מרא דאתרא (גזרת נח"ש – נידוי חרם שמתא), שהוא חייב לגלות את אזנו לטובת הציבור, ולהודיע בדיוק את זהותו של האיש!
לא נותרה שום בררה בפני הפונדקי, ואמר: "רואה אני שמוכרח אני לגלות את סוד חיי! ואקוה שלא יהיה לאיש תרעומת בדבר, להוי נא ידוע בפני כבוד הרב, שכל מה שתולים בי העשירות וההילה, אין כל הכבוד הזה אלא משל 'יעקל גוי' הקמצן המפורסם, שלא היה אלא 'צדיק נסתר' ביותר ,שהסתיר את כל צדקותיו בחכמה מופלאה. הוא אהב והשתוקק מאד לבזיונות וההשפלות שספג… כנודע מהאר"י ז"ל גודל הטובה הבאה לאדם ברוחניות ובגשמיות על ידי קבלת הבזיונות באהבה.
כל אותן תמיכות וצדקות הגדולות שתמכתי בבני קהילתנו, ובודאי בענין 'בית הכנסת אורחים' דנן וכל צרכיו, הכל מתרומותיו הנסתרות של 'יעקל קמצן', אשר השביעני בשבועה חמורה שלא לגלות את סודו! וכן כל אותן 'מעטפות' שהביא באמתחתו 'כאילו' מנדיבי עם רחוקים, לא היו אלא מכיסו, וכדי להסתיר את תרומתו תלה אותן במשלוח נדיבים שמרחוק… ברצונו לזכות במנה גדושה של חרפות וקללות, היה 'גובה' בשכרו מתוך כספו… נתח הגון באחוזים גבוהים ביותר…"
בשמוע הרב כל זאת, נדהם והשתומם עד מאד, שכן התברר עתה שאין אותו קמצן גוי, אלא צדיק נסתר ירא ה' מרבים, שהסתיר את צדקותו במעטה של רשעות וקמצנות… והוא הוא הנדבן והפזרן הגדול ביותר, אשר החזיק תמיד בכל צרכי העיר בהסתרה מופלאה! ואם כן לא שני נגידים היו כאן כי אם אחד בלבד… ודוקא זה השני…
למחרת קרא הרב עצרת רבתי, והודיע לכל אנשי העיר שהוא יערוך הספד גדול על "הרב הצדיק הנסתר הקדוש והטהור, הנקרא רבי יעקל גוי" כמובן היו הכל מסוקרנים מאד לדעת ולהבין: מה קורה כאן? כיצד נתהפך אותו קמצן רשע אכזרי פתאום לרב צדיק קדוש וטהור?!
סיפר הרב בפני אנשי הקהילה את כל האמת, והודיעם מי ומי היה מיטיבם הגדול. הוא הרים קולו בבכי ובזעקה, על ש"נודע עתה שזילזלנו באדם גדול מאוד, ורדפנו את מיטיבנו הגדול, ועתה שומה עלינו להתחרט בדבר בכל לב, ולבקש מחילה מן האדם הגדול". הלכו כל בני העיר יחדיו בהכנעה וברגשי חרטה עמוקים, לבקשת מחילה ברוב עם.
באותו מעמד רצו לתקן את אשר ביזו וביקשו להחליף עבורו מצבה חדשה במקום אותה מצבה שנרשם עליה שהיה "קמצן", אך הרב אמר, שיש להשאיר תיבת 'קמצן' במצבתו, כי הוא היה 'קמצן' מהנאות עולם הזה והבליו, ולא השאיר בשביל עצמו כלום. את הכל פיזר נתן לאביונים. אולם על תיבת 'גוי' הרשומה במצבה הסתפק הרב אם ניתן להשאיר כך מצבת איש יהודי, וביקש להתישב בדבר.
באותו לילה התגלה אל הרב, רבי יעקב בעצמו, וביקש ממנו להשאיר תיבת "גוי" על מתכונתה, כי נעשה מזה 'קורת רוח' גדול בשמים, עד שנהנו בפמליא של מעלה בערמת הסתרתו הנפלאה את מעשיו, עד שכבר כינוהו כולם בשם "גוי".
ציווה אפוא הרב להוסיף תיבת "קדוש", וכך נשאר חרוט באותה מצבה לדורות עולם: "פה נטמן יעקב גוי קדוש!"
(מתוך הספר 'טיב המעשיות')