וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. (במדבר ג,נא)
בבבא קמא (פ.) מצינו שקראו ל"פדיון הבן" "ישוע הבן" וברש"י כתב: שהוא משתה שעושין לפדיון הבן בכור, ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון, ומספרת הגמ' (שם ע"ב) מעשה שהגיע זמן לפדות איזה בכור והתמהמהו ולא פדאוהו מיד, ובא חתול וקטע את ידו של התינוק.
ענין זה שהתינוק הנפדה יוצא מכלל סכנה, מובא בהקדמת הזוהר (ח"א יד.) שמביא את המצוות שרמוזות בתחילת פרשת בראשית, והמצוה הי"ג הרמוזה ב"וירא אלהים את כל אשר עשה" היא מצות פדיון הבן.
שהיא כדי לפדותו מהמקטרג התובע וטוען לפני הקב"ה הרי הבכור שלך וא"כ קחהו אליך וסלקהו מהעולם, אבל כשפודה את בנו שוב אין לו פיתחון פה לקטרג, שיש ב' מלאכים ממונים א' ממונה לתבוע שכר עבור המצוות וא' ממונה לתבוע מיתה בעונש העוונות, ועומדים אלו ב' המלאכים להשגיח במעשים של האדם, וכשפודה האדם את בנו מיד הממונה על המוות הרוצה להמיתו, שוב לא יכול לשלוט ולקטרג עליו, עי"ש.
ובספר חסידים (אות שלד) מביא מעשה בבחור אחד שהיה נוטה למות, אמר "תפדוני", וכך היה צועק, אמרו לחכם מה הוא אומר, אמר להם שמא הוא בכור, אמרו כן, אמר להם לפדותו ויחיה, מיד נתנו לכהן ה' סלעים וחי כ"ה שנים.
ובס' אוצר יד החיים (סי' תשכ"ג), דן על השאלה שהכהן שואל את אבי הבן "מאי בעית טפי", וכבר תמהו כולם מאי שאלה היא זאת, וכתב שע"פ הזוהר שהבכור כל זמן שאינו פדוי נמצא בסכנה וברשות הסטרא אחרא, מ"מ לא תהא כוונת האב לפדותו רק משום זה, אלא יעשה כן לקיים מצוות בוראו.
וזאת היא שאלת הכהן "מאי בעית טפי" "בעית" מלשון "ירא", דהיינו על מה אתה ירא יותר, על ביטול מצות עשה או על הסכנה.
(קב ונקי)