"אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (שמות כ"ח, ג')
דבריו נשמעים
ההולך בדרך ה' דבריו נשמעים, כמו שהובא בתנא דבי אליהו (זוטא פרק ט"ו): "בזמן שהאדם הוא עניו בתורה ובמעשים טובים, אז אשתו מתייראת ממנו, וכן בני ביתו ושכניו וקרוביו, אפילו העכו"ם מתייראין מפניו, שנאמר 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'".
הט"ז בספרו 'דברי דוד' כתב: "נאמר 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה", רמז יש כאן שכל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, שנאמר 'סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא', וזהו שנאמר 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה"".
הוסיף בעל 'מגלה עמוקות' (פרשת קדושים): "ועל זה אמר (תהילים צ', ב')' להגיד כי ישר ה' צורי' – מי שרוצה להגיד דרך ישר, צריך לראות שלא יהיה 'עוולתה בו', אותה עוולה שהוא מוכיח לאחרים, שלא תהיה בו".
ואף שבמציאות רואים שלא נשמעים גם לירא שמים, הסביר רבי אהרן קוטלר (משנת רבי אהרן ג' רכ"ד): "מה שאמרו חז"ל שכל מי שיש בו יר"ש דבריו נשמעים, אין הפירוש שהרשעים ישמעו, הם הרי אינם שומעים בקול התורה עצמה, הם לא נשמעו גם לאליהו הנביא, וכן בכל הדורות. הפירוש הוא שדבריו יהיו נשמעים לאלה שרצונם ללכת בדרכי התורה, אך דעתם מבולבלת עליהם לריבוי הסברות והדרכים והחשבונות וכו', וכמצב דורנו הירוד הם שישמעו לכל מי שיש בו יר"ש, ומשמיע דבר ה' זו הלכה בלי שינוי וזיוף".
בדרך צחות אמר פעם רבי עמרם בלום (מח"ס בית שערים), לאחר שיחה עם ראשי הקהל: "מעודי הסתפקתי מדוע דברי אינם נכנסים באוזן שומעת. אם מחמת שלא יצאו מן הלב, ולכך אינם נכנסים אל הלב, או שמא מחמת שאין לשומעי לב כלל ועיקר. לימים כאשר ביקשתי מראשי הקהילה שיוסיפו לי על משכורתי, מכיון שאינה מספקת את צרכיי ולא נענו לבקשתי, פשטתי את ספיקותי, כי הלא זהו ודאי שדברי אלה יצאו מן הלב, ואם גם זה לא נכנס ללבם, ע"כ שחסר להם לב בשר"…
הגדרת ירא שמים
בבית חרושת יש מכונה בעלת גלגלים רבים, ורצועה עוברת עליהם, וכשתיפסק הרצועה כל המכונה היא גוש פלדה ללא חיות. כך יראת שמים היא הרצועה לכל, וכשאין יראת שמים תפסק החיות.
מרן החזו"א הכיר את יראת השמים של המחברים
כששלחו לו ספרים של מחברים חדשים מקרוב באו, שמח לקראתם. הוא בחן את מידת יראת השמים של המחבר, ועל פי זה נתן בארון הספרים. את הספר שמחברו ירא שמים, מקומו במדף העליון, האחר במדף תחתון וכן על זה הדרך. כששאלו גיסו רבי שמואל גריינמן, איך אפשר להבחין ביראת שמים מתוך ספר הלכות, השיב ואמר: "מחבר ירא שמים מצטיין בביקוש האמת. גם אם החטיא את המטרה וחידושיו אינם נכונים, אפשר להבחין אם מגמתו היתה למצוא את נקודת האמת. או לפלפל סתם בדברי תורה".
ירא שמים בממון
בספר קב הישר (פרק נ"ב) כתב: "כי עיקר היראה והצדקות היא בממון, וכל אדם שמתנהג ביושר וממונו בכשרות, זהו צדיק גמור". מעשה באחד שבא לפני מרן החזון איש, וסיפר לו שלקח חתן ת"ח מופלג וירא שמים. אמר לו החזו"א: "ת"ח יתכן שלקחת, ששאלת עליו וביררת שהוא ת"ח, אך מנין לך שהוא ירא שמים, וכי פעם התעסק כבר בענייני ממון?"
יראת שמים של אבי רבי אברהם מטשעכענוב
בגליון המחנה החרדי (אדר תשנ"א), הובא על גודל יראת השמים של רבי רפאל, אבי רבי אברהם מטשעכנוב: מספר שנים לאחר נישואי הוריו, לא נתברכו בפרי בטן. פרנסתו של אביו היתה מבית מזיגה. באחת השנים עלתה חמתו של הכומר הצורר, מחמת קנאה ביהודי העושה חיל ומתפרנס מגויי הכפר, ובהגיע ערב פסח הורה לנוכרים שלא יסכימו לקנות החמץ במכירת החמץ הנהוגה. כשראה רבי רפאל שאינו יכול למכור חמצו, החליט להפקיר את חביות הי"ש ופתח את דלתות בית המזיגה שלו לכל דכפין, בהכריזו בשפת הנוכרים שכל הרוצה לשתות יבוא וישתה.
בצדקתו ובתום לבבו נסע לביתו בעיירה הסמוכה, ולא סיפר אפילו לאשתו על מעשהו בו הפקיר את כל ממונו, וכעת נותר בחוסר כל. בכל ימות החג עשה רצון קונו בשמחה, מבלי לחשוב אודות פרנסתו שבבת אחת נתקפחה. מה רבה היתה הפתעתו בבואו לאחר החג, כאשר מצא את חביות היי"ש בשלימותן. לפתע ראו עיניו שני כלבים איומים למראה, עוזבים את המקום, בהבינו כי משמים נשלחו לשמור על בית המזיגה, לבל יבזזו אותו הערלים. אך לא איש כרבי רפאל יסתפק בכך שאירע לו נס, ולבו נקף על כי נותר בידיו חמץ שעבר עליו הפסח.
כאשר פנה אל הרב בשאלת חכם, הורה לו הרב כי מותר הוא בהנאת היי"ש לאחר שהפקירו כדת וכדין. ושוב, צדיק נסתר זה הרהר בנפשו, כי פרנסתו מכאן ולהבא היא שאלה שהורה בה חכם, ואילו הוא נזהר מליהנות בכגון דא. עמד ועשה מעשה, בפתחו את ברזי החביות, עד שלא נותרה בהן אפילו טיפה אחת. רעייתו הצדקנית מיהרה אל הרב, כשהיא ממררת בבכי על ההפסד הכביר. הרב שהתפעל ממסירות נפשו של רבי רפאל, הרגיע את רוחה בהבטיחו לה כי בזכות צדקת בעלה, יזכו להיפקד בבן שיאיר את העולם בצדקתו ובתורתו. ואכן לתקופת השנה נולד להם בן, הוא רבי אברהם מטשעכנוב בעל 'זכותא דאברהם'.
שיחותיו של הרה"צ רבי אליהו לופיאן
סיפר אבי ז"ל, שפעם נסע רבי אליהו מחוץ לעיר, וכשהגיע לישיבה בקמניץ, שעה לפני השיחה, שאלו אבא אם יאמר היום שיחה, ענה לו ר' אליהו: "לא… ולא בגלל שאני עייף מן הנסיעה, אלא לעולם לא אמרתי שיחה אם לא אחזתי בענין זה… ואיך אוחזים בענין זה, ע"י לימוד מוסר של ב' שעות לפני השיחה, ומכיון שיש לפני רק שעה אחת, ממילא אינני חושב שאני אוחז בדברים שאצטרך לומר, אם כן לא אומר כלל היום שיחה"…
(מתוך הספר 'מידות והנהגות טובות')