"מסרתי את דברי רבי שמואל סלנט לשותפי, וכמובן דחינו את ההזמנה והמתווך פנה לדפוסים אחרים. עתה, כעבור שנים, אני מהרהר ומוצא כי אף אחד מאותם בעלי דפוס לא הגיע לימי זקנה"

"לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו ק-ל קנא הוא" (שמות ל"ד, י"ד)

המדפיס הירושלמי הנודע, רבי יהודה אהרן סגל וייס, מספר בזכרונותיו:

היה זה בשנת תרס"ה, כאשר עליית עולי הרגל הנוצרים לארץ ישראל החלה להתגבר. לכל כנסיה נוצרית היו קשרים חזקים עם ארץ מוצאה… לכל מדינה היו באי כוחה הדתיים כאן, וכל כנסיה דאגה להגביר את השפעתה. כסף תועפות היה זורם לשם כך מחוץ לארץ.

חנויות מיוחדות היו להם בירושלים לממכר תמונות ומזכרות ממנזריהם וכנסיותיהם לצליינים. בתי דפוס משוכללים היו לצרפתים, לארמנים וליוונים, ואף הם, בעונת הצליינות היו מוסרים עבודות לבתי דפוס יהודיים. הכנסיות שלא היו להן בתי דפוס, היו מוסרים את עבודותיהן ליהודים. המחירים ששולמו היו גבוהים והתפרנסו מזה יפה.

יהודי גרוזיני בשם שווילי, עשיר מופלג, הביא לנו לדפוס חמישים אלף מעטפות, הוא לא עמד על המחיר ושילם במיטב כספו. המעטפות היו רגילות, והיינו צריכים להדפיס עליהן את השם והכתובת של הכנסיה הפרובוסלבית. הדפסנו אותן. לאחר הזמנה זו הביא לנו אותו יהודי מכתבים ועליהם תמונת הכנסיה במגרש הרוסים, ועליה מתנוסס שתי וערב שלהם. אנו סרבנו לקבל הזמנה זו, לא הסכמנו להדפיס צלב בשום אופן.

אותו יהודי נטפל אלינו והביא לנו ראיות חותכות מדפוסים יהודיים אחרים המדפיסים צלבים, ואנו בשלנו. לבסוף הציע לנו לשאול את הגאון רבי שמואל סלנט. עליתי אל רבנו. כדרכו, קיבלני בסבר פנים יפות מבלי לדעת מי אני, כי סגי נהור היה. לאחר שסיפרתי מי אני, ביקש שאספר על אבי מורי זצ"ל, ואגב השיחה אמרתי מה הביאני להטריחו בשאלה.

במקום תשובה לקח רבי שמואל את ידי בידו ואמר לי: "אספר לך, הכרת בוודאי את פלוני כורך הספרים, ואת מדפיס פלוני ואלמוני? הוא נקב לי בשמותיהם, והסביר: גם הם נסתנוורו מן הממון שהשפיעו עליהם בעלי השתי והערב, ואף הם לא עשו דבר מלבד שהדפיסו או כרכו את צלמיהם, ובסופו של דבר הכסף אבד להם, והם עצמם – אחד נתעוור והשני לא הוציא שנתו, ואף השלישי מת קודם זמנו!!!

"אמנם", הוסיף, "אין כל איסור מפורש לכך על פי דין תורה, אבל…"

מסרתי את דברי רבי שמואל סלנט לשותפי, וכמובן שאת ההזמנה לא קיבלנו, ואותו מתווך פנה לדפוסים אחרים. עתה, לאחר כמה וכמה שנים אני מהרהר ומוצא כי אף אחד מבין אלו שנענו להזמנה אותה דחינו, לא הגיעו לימי זקנה…

כיום כשאני כותב את זכרונותי, אמרתי אשאל את רבנו הגאון רבי צבי פסח פרנק לפשר הדברים. הרי אין כל איסור מפורש על כך, ועל מה ולמה נענשו אנשים אלה בעונש כרת?

רבנו ענה כדברים האלה: בכל מקום בתורה שנזכר 'לא תעשה' אין כל זכר לביטוי חריף 'קל קנא', ורק בעבודה זרה, אחד משלושת הלאוים שיהודי חייב לההרג ולא לעבור, נזכרות המלים 'קל קנא – פוקד עוון'. כל מי שיש לו רק מגע עם ריח של עבודה זרה, בא על עונשו!'

(נר לשולחן שבת מתוך 'בשעריך ירושלים' – 'שמואל בדורו')