"וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות ל"ט, מ"ג)
"אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ד' אלוקינו עלינו וגו'" (רש"י)
אנו מתפללים כל יום ב"אהבה רבה" ואומרים "והאר עינינו בתורתך". בפשטות כוונת התפילה היא, שהקב"ה יאיר עינינו בתורתו ונזכה להבין את מה שאנו לומדים, אך פעם המליץ כ"ק מרן האדמו"ר מראחמיסטריווקא – ארה"ב שליט"א ופירש: "והאר עינינו בתורתך" – שהקב"ה יזכנו לראות כל דבר "מיט א תורה'דיגע בליק"…
בפסוק (תהלים ל"ג, י"ח) נאמר: "עין ה' אל יראיו", וכוונת הכתוב הוא, שיש "עין מיוחדת" – דהיינו – 'עקסטערע בליק' לירא ה', שהוא 'היימלישער בליק', כי הגדולים יראי ה', הם רואים כל דבר ודבר באופן מיוחד, מתוך הסיעתא דשמייא העצומה לה הם זוכים על כל צעד ושעל, ולכן מצווה לשמוע דברי חכמים, כי להם ה'בליק' המיוחד השמור ועומד ליראי ה'!…
בפרשת וארא – כתב רש"י "וארא" – 'אל האבות', ובדבריו אפשר לרמז את היסוד אשר דברנו, כי אנו צריכים להביט אל האבות, לראות מה היה ה'בליק' שלהם על כל צד ושעל, להתחשב בדעתם, לשמוע את חוות דעתם על הכל וללכת לאורם, "ה"בליק" שיש להגדולים, הוא ראיה אחרת מאשר לאדם פשוט באשר הוא, כי הם רואים כל דבר בראיה פנימית והם מיטיבים לראות את הנולד, והם יודעים באמת מה טוב ומה לא טוב, ולכן צריכים תמיד להיוועץ עמם ולקיים את דבריהם בלא עוררין ופקפוק, ואז יהא בטוח שתשרה הברכה וההצלחה בכל מעשה ידיו.
סיפר כ"ק מרן אדמו"ר מוויזשניץ-מאנסי שליט"א, שפעם אחת היה זקנו הרה"ק בעל 'אמרי חיים' מוויז'ניץ זי"ע מאוד חלש ובריאותו היתה רופפת, ובאותה תקופה יצא לו להיפגש עם הרה"ק ה'בית ישראל' מגור זי"ע, וה'אמרי חיים' ביקש מה'בית ישראל' שיברכו שיחזור לאיתנו ולכוחותיו במהרה.
אמר לו ה'בית ישראל', שאמנם הוא כמובן יברך אותו, אבל הוא מבקש ממנו שני דברים: אחד, שיראה לקצר בליל ש"ק את עריכת שולחנו הטהור, והשני, שילך לטייל קצת ולשאוף אוויר צח הנחוץ מאוד לבריאותו.
אמר לו ה'אמרי חיים': "את הדבר השני אני יכול לקבל על עצמי, אבל את הדבר הראשון – זאת לא אוכל לקבל, מפני שכשהנני מזמר שירות ותשבחות לקל חי בליל ש"ק, יש לי מזה חיות כל השבוע"…
סיפר לי ידידי הגה"צ אב"ד סקולען לייקווד שליט"א, כשייסדו את השכונה 'קרית יואל' במאנארא, הזמין אחד התושבים את זקנו כ"ק אדמו"ר מסקולען זי"ע להשתתף בחנוכת ביתו החדש ולקבוע מזוזה, וגבאי האדמו"ר מסקולען סידרו כבר באותו מעמד לקיים מגבית לטובת המוסדות 'חסד לאברהם' שעמדו תחת נשיאותו של האדמו"ר מסקולען זי"ע.
הגבאים גם סיכמו עם גבאי הגה"ק מסאטמאר זי"ע, שלאחר חנוכת הבית והמגבית, יבוא האדמו"ר מסקולען לבקר אצל האדמו"ר מסאטמאר, והכל היה ברור ומוסכם ביניהם, ברם לאדמו"ר מסקולען לא אמרו בינתיים שום דבר מאותו ביקור המתוכנן אצל האדמו"ר מסאטמאר.
לאחר המגבית, כשהאדמו"ר מסקולען כבר ישב בתוך הרכב, אמרו לו הגבאים שהם מתכננים לנסוע עכשיו לבקר אצל האדמו"ר מסאטמאר, שאל אותם הרבי "עכשיו??", השיבו הגבאים שהם כבר סידרו את כל הביקור עם הגבאים של האדמו"ר מסאטמאר ואפשר כבר מיד להיכנס אליו.
האדמו"ר מסקולען השתומם מאוד, ושאל בהשתוממות "האמנם כך?! – וכי כך אכנס אצל האדמו"ר מסאטמאר בלא הכנה ראויה קודם לכך? כשנכנסים אצל האדמו"ר מסאטמאר צריכים הכנה ראויה כראוי, לא להיכנס סתם!" וסירב בתוקף להיכנס והורה לחזור לביתו.
●●●
הרה"ח הנודע ר' יעקב הלפרן ז"ל מבני ברק, נתייתם מהוריו בעודו ילד קטן, ולא זכה לקיים מצוות כיבוד אב ואם כראוי, והשתוקק מאד לזכות במצווה יקרה זו.
פעם פגש איזה רב מתל אביב, והרב התאונן בפניו שהוריו עלו לאחרונה מפולין בחוסר כל, ואין להם כסף כדי מחייתם, והוא עצמו אין בידו לפרנסם, והוא מצטער מאוד על כך. שאלו ר' יעקב: "כמה עולה שכר מחייתם לחודש?". נקב הלה בסכום מסויים. אמר לו ר' יעקב שהוא מוכן לכלכלם מידי חודש בחדשו, בתנאי שייתן לו במתנה את השכר של מצוות 'כיבוד אב ואם', כדי שזה ייזקף לזכותו. כששמע אותו רב את בקשתו ותנאו, אמר לו שזו שאלה קשה, והוא צריך להתיישב בדבר, ויודיעו כשתהא לו תשובה ברורה על כך.
הרב נכנס אצל מרן הגה"ק בעל 'חזון איש' זי"ע, ושטח בפניו את כל הענין, ושאל אותו האם מותר לו לוותר על שכר המצווה של 'כיבוד אב ואם' ולתתה במתנה לר' יעקב כדי שהוריו יוכלו להתכלכל בכבוד.
כששמע ה'חזון איש' את שאלתו, שאל אותו בפליאה עצומה: "מה?? אתה דואג על השכר של המצווה?? בשביל ההורים צריכים לעשות הכל ואפילו להיכנס לגיהנום!!"… ה'חזון איש' נשתהה קימעא, והמשיך ואמר לו בבת שחוק: "אל תדאג! להקב"ה יש מספיק שכר לשניכם"…
●●●
מספרים על יהודי בר אוריין שניגש פעם להגרש"ז אויערבך זצ"ל, ושאלה בפיו: "איני מצליח להיזכר אם ברכתי ברכת המזון לאחר שסיימתי לאכול את ארוחת הערב – האם עלי לחזור לביתי כדי לברך או שאיני מחוייב בכך?"
הביט בו רבי שלמה זלמן במבט מחוייך ופסק: "אינך צריך לברך ברכת המזון, יכול אתה לשוב לתלמודך ולהסיר דאגה מלבך". היהודי לא בזבז רגע אחד נוסף, וכעבור שניות אחדות כבר היה שקוע בלימודו, צולל בים התלמוד ודולה ממנו פנינים לתפארת.
אולם כמה מהסובבים לא הצליחו להסתיר את תמיהתם: "הלא הלכה מפורשת היא, שמי שמסתפק אם בירך ברכת המזון, יחזור ויברך, כי ברכת המזון היא מדאורייתא, ומדוע אם כן פסק הרב שאותו יהודי אינו חייב לברך?"
השיב להם רבי שלמה זלמן במתק לשונו: "ההלכה במקומה עומדת, אבל היא אינה קשורה למקרה שלנו – הנה האדם הזה ששאל אותי, הלא מכיר אני היטב את הלך רוחו, וברי לי שאם היה אוכל ארוחת ערב הוא היה מברך – וברור לי גם, שכשהוא מברך, הוא משקיע את כל כוונתו ומחשבתו בברכה, ואם כך לא יתכן ששכח לברך ברכת המזון – אלא מאי? הכיצד אירע שהוא מגיע אלי, ומספר שהוא לא זוכר אם בירך או לא? התשובה היא שמרוב שקיעותו בלימוד התורה, הוא בוודאי שכח לאכול את ארוחת הערב, ולכן הוא אינו זוכר שבירך ברכת המזון"…
●●●
סיפר לי קרוב אחד, ששהה כמה שבועות בבית חולים גדול באמריקא [Mayo Clinic], לצורך ניתוח קשה שהיה צריך לעבור, ובתוך זמן זה הבחין בדבר מעניין – מעולם לא ראה שאחד מאנשי בית הרפואה מדבר בפלאפון בעת העבודה, וכאשר חשב שמא מקרה הוא, החליט לבדוק את הדבר, ואכן, כאשר בראשונה כך בשניה, הוא לא ראה אפילו במקרה אחד מהם מדבר בפלאפון.
מרוב סקרנותו לחקור את פשר הדבר, ניגש לאחד מאנשי הרפואה בבית החולים, ושאל אותו: "מה פשר הדבר שאף אחד מכם אינו מדבר בפלאפון בין כותלי בית החולים?". השיב לו האיש, כי כך קבלו עליהם כל העובדים כאן בבית החולים – ובתוכם גם כל הרופאים – שכדי שנוכל לטפל ולהיות מסורים על הצד היותר טוב אל הפציינטים השוהים בבית החולים, אין אנו מכניסים כלל את הפלאפון בין כותלי בית החולים…
מוסיף קרובי ואומר, כי בעת שהתבונן בדבר, חרדה אחזתהו, כי אם בנוגע לבשר ודם שומרים כל כך שיהיו מסורים אליו בכל תוקף, מה נענה אנן בנוגע לתפילה שמתפללים אל הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומאז החליט שלא להכניס את הפלאפון כלל בין כותלי בית המדרש..
(מתוך 'נועם שיח' כי תשא תשע"ט מכון 'אפריון לשלמה')