המסע המטלטל לראדין

המסע המטלטל לראדין ולוואלוז'ין, היה מסע אל העבר שנגדע על אדמת בלארוס אך לא חדל לחיות בלבו של עולם התורה בכל רחבי תבל. ענקי הרוח שנטמנו באדמה הזרה, הפכו להיות נפש החיים של כל בן תורה החפץ חיים

המסע המטלטל לראדין ולוואלוז'ין, היה מסע אל העבר שנגדע על אדמת בלארוס אך לא חדל לחיות בלבו של עולם התורה בכל רחבי תבל. ענקי הרוח שנטמנו באדמה הזרה, הפכו להיות נפש החיים של כל בן תורה החפץ חיים

רשמי מסע למעמקי הנפש היהודית עם המוני המשתתפים שגילו עד כמה לא אנוכי אפשר להיות, ולזעוק, עד כלות, את שוועתם של אחרים חפץ חיים, נפש החיים – והחיים עצמם, אין חיים אלא תורה

צמרמורת של התרגשות עוברת בין כל הזוכים להשתתף במסע התפילה המיוחד לציונם של הסבא קדישא הכהן הגדול מאחיו מרנא ה"חפץ חיים" זיע"א, ביום הסתלקותו, כ"ד באלול, ואבי הישיבות מרנא הגאון רבי חיים וואלוז'ין זיע"א. זכות נעלה ומיוחדת והכנה עצומה לקראת יום הדין.

מסע התפילה המיוחד נערך מטעם הארגון הנפלא "דרשו", הפועל להרבות תורה ועמלה בכלל ישראל ובשנים האחרונות ייסד את ה"דף היומי בהלכה" ב"משנה ברורה", כפי תקנת וברכת רבותינו גדולי ישראל זיע"א ויבדלחט"א, אשר מפעליהם הברוכים כוללים בנוסף את הפצת תורת הכהן הגדול מרנא ה"חפץ חיים" זיע"א. מטרת המסע הייתה הצטרפותם של כ-50,000 (!!!) לומדים ל"דף היומי בהלכה", אשר העבירו את שמותיהם לתפילה על הציון הקדוש והטילו שליחותם על הרבנים הגאונים לומר: "רב'ה, תורתך אנו לומדים!"

"הולכים לחפץ חיים"

די בהזכרת שמותיהם בלבד של רבותינו מרנן החפץ חיים זיע"א והגר"ח מוואלוז'ין זיע"א, כדי לאחוז רעד בכל משתתפי המסע, משלחת הרבנים הנכבדה, אשר כללה ראשי ישיבות ומשגיחים נודעים, ת"ח מרביצי תורה. "נוסעים לחפץ חיים", וכי אפשר להבין זאת?! "הולכים לרבי חיים מוואלוז'ין", ההתרגשות בשיאה והיא ניכרת היטב בדרך למסע, מסע שכולו רצינות וטוהר.

במטוס, לאחר שהאורות כבים, נשמע קולו של הגאון רבי שמחה הכהן קוק שליט"א, רבה של רחובות ורב ביהכ"נ החורבה בירושלים, מהדהד ומתרפק על תורתו של הכהן הגדול, תורה אותה אנו לומדים ואליו אנו כעת מגביהים עוף.

אין בית שאין בו "משנה ברורה", אין בית שאין בו "חפץ חיים", "שמירת הלשון", ועוד ספרי החפץ חיים, "אהבת חסד" וכו'. את כל יסודות היהדות אנו חבים ל"חפץ חיים" הקדוש, אשר מסר נפשו למעננו, למען כלל ישראל. כל רגע הוא ניצל בעמל מפרך, במסירות קודש נפלאה ובלתי ניתנת להבנה ולשיעור. רבותינו גאוני ארץ התבטאו על כך שה"חפץ חיים" כל חייו היו בבחינת רוח הקודש. איזו הכנה צריכים לקראת ההגעה לקברו, להתפלל, לבקש ולהתחנן, גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

הרמקול כבה, הלב החל לפעום. כולם שוקעים בספרים, מי באמירת תהילים, מי בתורת החפץ חיים בדף היומי בהלכה, או בדף היומי בגמרא. חלק מנסים לתפוס תנומה קלה. זהו מסע תפילה שכולו לב, שעבור הזכייה בו כולם מוותרים על לילה של שינה: לזכות ולשפוך צקון לחש על ציונם של בוני עולם התורה ומנחילי ההלכה.

בהיכל ישיבת ראדין

שדה התעופה בבלארוס קטן ושקט. המטוס שלנו הוא היחיד הנוחת כעת בשדה התעופה. גם חלל השדה שמם בשעת לילה מאוחרת זו. ניכר במדינה קטנה זו שלולי קברי גאוני הדורות שלנו הטמונים כאן, הרי שענף התיירות גווע לחלוטין. הכל כאן עדיין נראה קומוניסטי. אפילו מראות הזכוכית שקמורות מעל ראשך כדי שהפקיד יוכל לסקור ולסרוק את כולך מכף רגל עד ראש, נותרו כמו פעם, שלא לדבר על הביורוקרטיה והפנים חמורות הסבר.

מזג אוויר קריר ומשיב נפש קידם את פנינו, בזמן שבארץ שלטו החמסין והאובך הכבד, היה זה חמצן ומשב רוח מרענן. קר בחוץ, בפנים כבר היה חם: נערכים לנסיעה ממושכת באוטובוסים לעבר העיירה הנכספת ראדין, עירו של מרן החפץ חיים, משם יצאה אורה זו תורה לגולה כולה.

האורות באוטובוס כבו, עלטה שוררת בחוץ, אבל הלבבות מאירים וכוספים. נורות קטנות מעל גבי המושבים מרצדות ומאירות, כולם יושבים ספונים בדממה, ממללים פרקי תהילים. להגיע ל"חפץ חיים" מתוך שינה? רק המחשבה על כך מקיצה אותך. אט-אט בוקעות קרני שמש ראשונות מחלונות האוטובוס. בוקר חורפי לפנינו. האוטובוסים עוצרים. הגענו.

השמים אפורים וכהים. יוצאים מהאוטובוסים, גשם עז ניתך ארצה. כולם שולפים את המטריות הקטנות שחילק ארגון "דרשו" ביציאה למסע. כשקיבלנו את המטריות לא האמנו שאכן יהיה בהן שימוש, כך באמצע הקיץ. חלק מהמשתתפים מוותרים על התענוג בפתיחת המטרייה, אינם רוצים לאבד ולו רגע. רצים ונרטבים קמעא בריצה מהירה לישיבתו של ה"חפץ חיים", לישיבת ראדין.

כאן, ה"חפץ חיים" הקדוש דרך, מכאן הנהיג את היהדות. מכאן כתב את ה"משנה ברורה" למעלה מעשרים שנים, ספר היסוד לעם היהודי כולו. מכאן יצא לרחבי הגולה עם עגלון וספריו הקדושים בחיקו ועורר שוב ושוב: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים…"

לכאן הגיעו גדולי עולם לזכות ולחסות בצילו של הסבא קדישא ה"חפץ חיים". כאן נשתברו דיו וקולמוסים בקולות הריתחא דאורייתא במחיצת ראש הישיבה מרן הגאון רבי נפתלי טרופ זצוק"ל ועוד מגאוני הדור שכיהנו בישיבה, ותלמידיהם הקדושים. לכאן הגיע מרן הגה"ק רבי אלחנן וסרמן זיע"א הי"ד, בעל "קובץ שיעורים", תלמידו המובהק של ה"חפץ חיים". לכאן הוא אף הגיע מדי אלול לשהות בימים הנוראים במחיצת רבן של ישראל, מורו ורבו. לכאן הגיע גם באלול האחרון בו כבה נר ישראל, הורם הנזר והוסרה העטרה, ומשנסתלק מרן ה"חפץ חיים" לעולמו, המשיך רבי אלחנן לקלם, שם שהה באותה שנה בימים הנוראים, לאחר החלל הגדול שנפער בעם ישראל עם הסתלקות רבן של כל בני הגולה. לכאן הגיעו כל תלמידיו הגדולים של ה"חפץ חיים", לעיתים לזמן קצוב ביותר, וביקורים אלו הפכו לספר לימוד מוסר לדורות הבאים.

לכאן, לישיבה הקדושה, הגיע ה"חפץ חיים" בשעת לילה כדי לכבות את האור ולומר לבחורים השקדנים לתפוס תנומה לקראת יום חדש של ברען ולימוד בריתחא דאורייתא. היכן ה"חפץ חיים הקדוש" שכל האווירה מסביב – השביל המוליך לישיבה, הישיבה הקדושה, הכל זועק חפץ חיים. הרי כאן במזרח הישיבה ישב ה"חפץ חיים", אורו של עולם, אור שבקע מבעד לחלונות הגדולים, הקמורים והמסוגננים!

השמים בוכים

כולם מהרהרים, מביטים סביב, מתכוננים לתפילה, והרגשה משותפת לכולם שהשמים בוכים איתנו. גשם עז ניתך ארצה ללא הפוגה, מרטיב את האדמה. אולי בכה על היכלה של ישיבת ראדין שבימי הודה, זיווה והדרה, הדהד בו קול התורה ועתה שועלים מהלכים בו, לאחר שהפך לבית תרבות זרה עבור המקומיים. על הרצפה שעליה פסע הסבא קדישא והחדרים מהם בקע קולה של תורה, הלכה, מוסר ושמירת הלשון, מהלכים כיום פריצי המקום, לאחר שהיכל הישיבה הפך לתיאטרון, רח"ל – וליום אחד, שבה עטרה ליושנה.

בכניסה לישיבה הוצבו כעת כדי מים גדולים לנטילת ידיים. חברי המשלחת נדחסים להיכלה של הישיבה, אשר עם בואה של משלחת "דרשו" חידשה ליום אחד, את ימיה כקדם. כולם מתעטפים בטלית ומניחים תפילין, הרי כך בדיוק היה כאן לפני פחות ממאה שנים, ואותם אנשים שלבשו כאן אז טלית ותפילין זכו לעשות זאת במחיצת מרן החפץ חיים הקדוש. האם הם ידעו להעריך את מה שאנו כה כוספים אליו או שמא ההערכה מתעצמת לדבר רק בהיעדרו, כשחסרונו זועק?!

סרטון נדיר בו נראה ה"חפץ חיים" מהלך שניות בודדות בדרכו לכנסייה הגדולה עורר סערה גדולה בעולם היהודי כולו. כמעט בבחינת מעין "תחיית המתים", לזכות לראות את הילוכו של הכהן הגדול. ועתה, אנו כאן בישיבתו הקדושה, בתפילת שחרית בוקעת רקיעים ובאמירת סליחות ותחנונים.

קולו החם ובוקע הלבבות של הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין שליט"א, ראש ישיבת "קרית מלך", שוב הדהד בחלל אווירה של הישיבה, בעת אמירת הסליחות, והד חזר מן העבר: "אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם".

שנים רבות לא ראה היכל הישיבה בראדין מראות יהודיים, ישיבתיים. התחושה הייתה חזרה לאחור, אל העבר המפואר: ערב הימים הנוראים, ראש הישיבה ורבן של כל בני הגולה מרן ה"חפץ חיים" זיע"א, בכותל המזרח של הישיבה, וכל בני הישיבה יחדיו, תלמידיו מהם צמחו גאוני הדורות, זועקים בגרון ניחר באמירת סליחות י"ג מידות, ועתה, האולם של הישיבה הדחוס בחברי המשלחת עטורים בטלית ותפילין זועקים ומבקשים סליחה, מנסים לחוש את רוחו הגדולה של ה"חפץ חיים" חופפת על היכל הישיבה. לנגוע מעט בעבר המפואר שידעו כותלי הישיבה בראשות קדוש ישראל שהאיר מכאן לעולם כולו, מאז ועד היום. מכאן הפיץ מרן ה"חפץ חיים" זיע"א, את ה"משנה ברורה", הספר שמעצב את חייו של כל יהודי באשר הוא שם. מכאן הוא החדיר את שמירת הפה ומוצאותיו ואת ההלכות הכרוכות בזה. מכאן הוא דאג לכל יהודי בכל מקום בעולם, לקרובים ול"נדחי ישראל".

בין הכתלים האלה צעד איש נמוך קומה אך ענק רוח והניח את מסילת הברזל עליה ייסעו חייו של כל יהודי על-פי ההלכה. לכאן הגיעו ביום פטירתו חברי המשלחת של ארגון "דרשו", אשר חרט על דגלו את החדרת לימוד הדף היומי בהלכה ב"משנה ברורה" והפצת תורתו של ה"חפץ חיים".

מלאכי רחמים

עם תום התפילה אירע בישיבה אירוע שהרטיט את לב כל המשתתפים. ילד בן 11 שנים, הלומד בעיר פינסק במוסדות קרלין, בן לאבא גוי ולאם יהודיה, ללא אביו וללא אימו, רק עם מנהל בית הספר ששהה לצידו, הגיע לערוך ברית מילה, ברוב עם, בישיבתו של מרנא ה"חפץ חיים" הקדוש. הוא שמע על הביקור המתהווה של משלחת הרבנים של "דרשו" כאן בישיבה, והחליט לנצל את השעה. ללא עידוד של אבא, ללא תמיכה של אמא, עם לב יהודי קטן אך רחב כאולם, הוא החליט בכוחות עצמו לרכוש את "כרטיס הכניסה", בדמים יקרים, לעם היהודי.

המראה היה מצמרר. המסך, מסך הקטיפה שמשמש את התיאטרון, הפך לרגע כמו פרוכת של ארון קודש. הוא נסגר וחצץ בין חברי המשלחת לבין הנער הגיבור, כדי לשמור על כבודו, כבוד האדם וצניעותו. הבימה עצמה כמו הפכה למזבח, בעת שהנער עקד את עצמו כדי שלא יזוז בשעה שהוא מעלה את עצמו ל"קרבן עולה". פרוכת, ומאחוריה ילד שרוצה להפוך ולהיות "ספר תורה". אחיו הקטן גם רצה לערוך ברית מילה, אולם ברגע האחרון כוחותיו הנפשיים לא עמדו לו והוא נמלט, נסוג באופן זמני עד שיאזור כוח ורוח. ועתה, כולם דרוכים, שהאח הגדול אכן יזכה לקיים בעצמו את המצווה הגדולה.

אלו ניסיונות גדולים נאלצים לעמוד יהודים אלה במקומות נידחים בקצה העולם. כמה אנו צריכים להודות לד' על שזכינו לגדול בבתים של תורה, הרחק מניסיונות כה קשים.

יחד עם העורך הרב ישראל פרידמן, עמדנו מאחורי הפרגוד, לא רחוק ממראשותיו, כדי לשמוע את קולו של הנער המקדש עצמו. ומהקול, בקע כאב כבוש מלא תעצומות נפש וגבורה. על הרצפה היו מונחות נעליו הגדולות, נעליים צבעוניות של ילד בן 11, שבגבורה עילאית ובמסירות נפש, לבד, הרחק מהוריו, הגיע לערוך ברית מילה. בעיניים פקוחות לרווחה ונשואות אל תקרת בית הכנסת, שר בשפה הרוסית יחד עם המוהל "אני שמח שאני יהודי" וזעק את פסוקי "שמע ישראל".

ובשעה שהמוהל הנודע הרב אהרן קרמר שליט"א, מומחה לבריתות מבוגרים ומח"ס "פניני הברית" ועוד, צעק "ברית קודש" ובירך, נשמעה זעקה חנוקה, זעקת ילד יהודי, בדמייך חיי. ועיני כולם הוצפו בדמעות רותחות.

לאחר מכן, לאחר שמעט התאושש והצטרף לחברי המשלחת שסעדו את ליבם, ניגשנו אליו ובאמצעות מתורגמן ביקשנו ממנו ברכה. "היום אתה גיבור יהודי", אמר לו הרב ישראל פרידמן, "היום אליהו הנביא מלאך הברית בא בשבילך. הגבורה שלך ללא ספק היא זכות גדולה לעם ישראל, ערב יום הדין. מלאכים מליצי יושר שעם ישראל כה זקוק להם נוספו היום בזכותך. אשרי העם שככה לו. אנא, ילד צדיק, ברך אותנו, תן לנו ברכה". מבטו של הילד העלה ארשת של תמיהה. עיניו מלאות הרוך, התרוצצו בחוריהן. גיבור? הוא ביקש לדעת למה הוא 'גיבור' והתחיל לברך, אך פניו התעוותו אחרי כל מילה בעוויתות של כאב. ואז נפלטה מפיו תחינה חלושה: "מדצינה" – אני רוצה תרופה, משכך כאבים, וקם בשארית כוחותיו אל אחורי הפרגוד. לאחר מכן, כששב בשנית, כולם שרו לו בהתרגשות "סימן טוב ומזל טוב", והתקשו להיפרד. הגשם בחוץ התעצם, והאד שעלה על השמשות לא הצליח לטשטש את הראייה הנכוחה. בדמייך חיי. דם של חיים יהודיים ודמעה סוררת של ילד, כטל תחייה.

בחזרה אל העבר המפואר

בדיוק לפני שמונים ושתיים שנים, כהיום הזה, נשבה ארון האלוקים. היום, יום היארצייט של רבן של ישראל מרנא החפץ חיים זיע"א – לפני פ"ב שנים, הוצבה מיטתו של קדוש ישראל ברחבה שלפני הישיבה. במראה ידוע שתועד בעדשתו של צלם אורח, נראית המיטה מוצאת מהיכל הישיבה. מי יכול לתאר מחזה כה נורא בהסתלקות רבן של ישראל. מסע ההלוויה ההמוני, בפרט בתנאי הנסיעה הקשים של הימים ההם, הכה גלים בעולם היהודי כולו. למעלה מ-25,000 יהודים הגיעו לעיירה הקטנה מיד עם הישמע הבשורה הנוראה, להספיק להשתתף בהלוויה. סדר גודל של הלוויה כזו עוררה רעש במונחים של היום כמו הלוויה המונית בהשתתפות למעלה ממיליון בני אדם. רבים נתקעו בדרכים, בהם מרן גאון ישראל הגה"ק רבינו חיים עוזר גרודז'ינסקי זצוק"ל, ועוד.

כאן, מחוץ לפתח הישיבה, היכן שנישאה המיטה של החפץ חיים הקדוש, ניצב הרב מקריניק, הגאון הגדול רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצוק"ל, ונשא דברי הספד ויתמות בבכי מר, כשכולם גועים בבכייה. באותו מקום, באותה רחבה, עמד עתה נכדו, הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט"א, משגיח ישיבת "ארחות תורה", ונשא דברי חיזוק והתעלות בדמעות נרגשות, בעיצומם של ימי התשובה, דברי הכנה לקראת תפילת הרבים על ציונו של הכהן הגדול זיע"א.

"אם יהודי אומר שהוא חוזר בתשובה אך אינו קובע לימוד הלכה, הוא שקרן! כיצד יוכל לחיות כמו יהודי אם אינו יודע ומשנן את ההלכות", זעק, וההד חזר מן העבר.

פסענו כולם בשביל היוצא מהיכלה של הישיבה. כאן, מצד שמאל שלנו, על מגרש החול הריק, שכן צריף העץ בו התגורר ה"חפץ חיים" הקדוש. כאן צעד הסבא קדישא מדי יום, מדי בוקר וערב, מהבית לישיבה. אל הצריף נכנסו הבחורים שזכו לסעוד על שולחנו בכבוד מלכים. בצריף העץ הקטן שהיה צבוע בצבעי הבורדו, צריף שפורק ואיננו, היסב החפץ חיים יחד עם רעייתו ע"ה, ילדיו ותלמידיו, ואירח את גאוני הדור שבאו לחסות בצילו ולשאול בעצתו. כאן ביקר מרן גאב"ד פוניבז' הגרי"ש כהנמן זצוק"ל, כאן ביקרו גדולי הדור. כאן עמד והתריע ה"חפץ חיים" להתעורר ולשוב בתשובה, שדבר נורא עלול להתרחש ו"בהר ציון תהיה פליטה". ברוח קדשו ניסה לעורר את בני עמו מפני השואה הנוראה, רח"ל. ועתה לא נותר כאן מאום. תרנגולים מפוטמים מהלכים בין עשבי הדשא, מנקרים בעוז. מה שנותר הוא הד קדומים מלא הוד, אבל הרוח הגדולה עודנה מנשבת מן הספרים אל הלבבות.

תפילה בוקעת רקיעים

חברי המשלחת יוצאים אל בית העלמין הנמצא במרחק דקות נסיעה מהישיבה, שם נטמן רבן של ישראל זיע"א. הדרך לציון מגלה את פניה של העיירה הענייה ראדין, התושבים מתגוררים בצריפים פשוטים, חלקם מטים ליפול, חבלי כביסה מתנועעים ברוח, עיזים ותרנגולים מסתובבים בחצרות, העניות שולטת בכל פינה והדלות היא כאן דייר קבוע.

הגענו לשערי בית העלמין. תחת ממטר גשמים שאינו פוסק מתכנסים כולם באוהל עץ ענק שהוקם במיוחד מעל רחבת הציון לקראת המסע, והגשם התערב עם דמעות המתפללים. הקרקע היתה מעט בוצית וריח של גשם טרי עלה מעפרו התחוח של בית העלמין. הדמעות שנשרו ארצה, לא הצליחו להרטיב את הארץ. לאט לאט התגבר קול היפחה החרישי. כשהחלו להישמע פרקי תהילים, פסוק בפסוק, איש לא ניסה לכלוא את רגשותיו. אם היו כאלה שניסו, הם לא הצליחו. המבטים שנכבשו בקרקע, ננעלו בספר התהילים, או נישאו אל השמים. 'ממעמקים קראתיך ד", והקול נזעק מן הלבבות.

זעקה גדולה עמדה בחלל האוויר, והיא התערבה בבכי המוני, בגעייה גדולה. תחושה של גזר דין עמדה בחלל האוויר, וההפוגות היחידות היו רק כדי לקנח את הדמעות. בכי גדול, כשהכל סגרו במעגל המונים סביב מבנה הציון לצד גדולי ראשי הישיבות והרבנים. קרן שמש סוררת הצליחה לבקוע מבין העננים ולרגע המקום כאילו הואר מעט, התמונה התבהרה אך במשהו. תקווה גדולה נותרה תלויה ועומדת. וכשהחלו לקרוא פסוק בפסוק את פרק כ' שבתהילים, החלו גם העצים שסביב לנוע, שולחים זרועות ענפים השמימה. בכי התערב בזעקת שוועה. 'למנצח מזמור לדוד, יענך ד' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב'.

ענפי העצים שבבית העלמין נראים כידיים, כבעלי אצבעות עלים דקות, והם שלחו ענפים כסוככים על ראשי האנשים, כמו אב מברך את בנו בערב יום הכפורים, מתכופפים מעל קמרון גבם של המתפללים השחים. הם נעו ונדו ברוח הקלה, כמשתתפים בתפילה. פתאום אתה מגלה, עד כמה לא אנוכי אתה יכול להיות, ולזעוק, עד כלות, את שוועתם של אחרים. פתאום אתה חש עד כמה אתה חלק משלם, רכיב בפאזל שמתאחד כדי לבקוע שערי שמים, על צרת הכלל.

במקום נשאו דברי חיזוק והתעוררות נוקבים הגרש"י בורנשטיין שליט"א והגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א, בבכיות ובתחנונים אשר גברו על המילים. לצד מאות נרות נשמה דולקים לע"נ מרן רבי ישראל מאיר בן רבי אריה זאב זצוק"ל, בקעה תפילה את רקיעי השמים. העננים והעיניים המטירו מים.

שעה ארוכה העתירו בתפילה בזעקה אדירה, בתחושה של תפילת נעילה בעיצומו של היום הקדוש, יום כיפור, ובאמירת תהילים פסוק בפסוק. כשהגרש"א שטרן שליט"א, החל לומר את הפזמון של י"ג מידות של רחמים, עלה קול שוועה וזעקה מבית העלמין השקט. "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזירות קשות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות". הקולות היו נוראיים, אנשים התלכדו לדבוקה אחת, כאיש אחד בלב אחד, וקולם המאוחד על רבבות לומדי הדף היומי בהלכה, על עולם התורה בא"י, על החולים הרבים, על האסונות ועל רמתו הרוחנית של עם ישראל, על כלי הטכנולוגיה המשחיתים וגורמים לחורבן רוחני, ועל כלל בית ישראל, בקע רקיעים.

תפילת "מי שברך" נרגשת ומיוחדת נערכה על רבבות לומדי הדף היומי בהלכה, כאשר שמותיהם הונחו ב"ספר גיבורים" על גבי הציון הקדוש על-ידי הרב דוד הופשטטר שליט"א, נשיא "דרשו", וכן על כלל עמך בית ישראל.

הרב דוד הופשטטר שליט"א, אשר הגיע במיוחד מארה"ב למסע התפילה הנרגש, כמו הביא מנחה למרן ה"חפץ חיים" זיע"א, את ה"משנה ברורה" במהדורת "דרשו", את "ספרי הגיבורים" בהם רשומים שמותיהם של למעלה מ-50,000 לומדים שהצטרפו ללימוד הדף היומי בהלכה ושמותיהם הונחו על גבי הציון, לאחר שנתברכו על-ידי הרבנים. מרוכז בתוך פרקי התהילים, התפלל הרב הופשטטר לסייעתא דשמיא עבור כלל הלומדים ושפתיו כממללות: "רבי, את תורתך אנו דואגים להפיץ, היה נא מליץ יושר".

בחלל האוויר ריחפה אווירה מתוחה של גזר דין, ערב הימים הנוראים. קול גדול שבקע ליד מצבת האבן הדוממת של אביהם וליבם של ישראל, מרנא ה"חפץ חיים" זיע"א, עירב את נחילי הדמעות הרותחות שניגרו מעיניהם של המתפללים הרבים והתערבו בגשם הקר והשוטף שהלך והתגבר.

אצל אבי הישיבות

מכאן יצאה המשלחת לוואלוז'ין, להעתיר בתפילה על קברו של אבי הישיבות מרנא הגאון רבי חיים מוואלוז'ין זיע"א, למען המשך שגשוג ופריחת עולם התורה בארה"ק ובעולם היהודי כולו, להסיר גזירות רעות.

לקראת התפילה על ציונו נשא דברי התעוררות נרגשים הגאון רבי שלמה קניבסקי שליט"א, ראש ישיבות "קרית מלך" ו"תפארת ציון", על כך שמרן הגר"ח מוואלוז'ין זיע"א, הנחיל לנו את הדרך המסורה, בנה את עולם הישיבות והדרך איך ללמוד, כאשר מרן ה"חפץ חיים" זיע"א, הנחיל לנו לקיים את הלימוד הלכה למעשה.

העולם מספר, אמר, שמרן הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל, היה אומר, מדוע רבי חיים מוואלוז'ין, זכה לשושלת כה נפלאה, שושלת בריסק שיצאה מיוצאי חלציו. היה מגדיר ומתאר זאת רבי ברוך בער, שרבי חיים וואלוז'ינר מגיע לפני כיסא הכבוד ואומר, ריבונו של עולם, אני העמדתי תורה בישראל.

עד שהגיע רבי חיים ופתח את הישיבה בוואלוז'ין, היו לומדים בבתי מדרשות, לפעמים היה רב מלמדם, אך לא בצורה מאורגנת, מסודרת. רבי חיים הגיע, קיבץ את כולם למקום אחד, עשה מסגרת, יד מכוונת, מישהו שידריך את התלמידים בדרך הלימוד, שיהיו שיעורים מסודרים, בצורה כזו העמיד תורה בישראל. אמר רבי ברוך בער, רבי חיים וואלוז'ין ניגש לפני כיסא הכבוד ואומר: "רבש"ע, אני העמדתי תורה בישראל, מבקש ממך ומתחנן לפניך שהילדים שלי יהיו גדולים בישראל". והקב"ה אמר לו, "כן, מגיע לך!".

השילוב שבין רבי חיים וואלוז'ין לבין ה"חפץ חיים", מעבר לכך שהמקומות סמוכים זה לזה, הוא מדהים. מרן ה"חפץ חיים" העמיד תורה, הלכה למעשה, ומרן הגר"ח בנה את עולם הישיבות, עולם התורה.

עתה, כשנגיע לציון הקדוש, נבקש: "דרכך בלימוד אנו ממשיכים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו", שיבקש מהקב"ה וימליץ טוב על הישיבות הקדושות שיוכלו להמשיך הלאה להעמיד תורה בטהרתה.

במרכז בית העלמין, על גבי 'רמפת אבן' גבוהה, ניצבים ארבעה קברים. מצבות מחוקות שם, וגדול מרבן שמם. לא ידוע באיזו מארבע מצבות הללו טמון מרן הגר"ח זיע"א. מסביב לרמפה שברי מצבות, על חלקם נותרו כיתובים המספרים על גדולי תורה הטמונים כאן. רבנים ות"ח שזכו לשהות במחיצת ענק הדורות אבי הישיבות. אין עוד יהדות בוואלוז'ין. מה שנותר הוא פאר יתום, יהדות של מצבות וקברים, יהדות מתה שנשמת אפה מתקיימת במקומות רחוקים.

רוח קרה נושבת בבית העלמין, קול הקדיש והתהילים חוזר כמו הד לא רק מן המרחב, אלא, מן העבר. בדמעות שליש ובזעקות אמרו הגרש"י בורנשטיין שליט"א והגר"ש גלאי שליט"א, פרקי תהילים פסוק בפסוק. מאגר הדמעות אינו יבש, והוא בלתי נשלט. יום התפילות שהחל במקום בו חי ופעל מרנא ה"חפץ חיים" זיע"א בתפילת "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם", הסתיים במקום בו נטמן מרנא הגר"ח מוואלוז'ין זיע"א, בתפילת "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה המקום ירחם עליהם…".

שיעור לדורות

נותרה עוד תחנה אחת, תחנה נטושה של עם בגלותו, על אם דרכה של ההיסטוריה. מסע התפילה נחתם באם הישיבות, ישיבת וואלוז'ין המעטירה. מרחוק נראה מבנה האבן הישן, צבוע לבן. כאן במקום זה צעדה התורה בשלמותה, כאן בנו את עולם הישיבות, סדרי הישיבות. הסטנדרים, הכל חרב. זר כי יגיע למקום זה לא יאמין כי מהשיממון השורר עתה במבנה זה, צמח וגדל עולם הישיבות בתפארתו, בטהרתו.

וואלוז'ין, נשמת אפו של העם היהודי, חיה ונושמת בכל כך הרבה מקומות. הטיח שנתקלף פה קורם עור וגידים בנשמתם של המוני צורבים בכל מקום ואתר. הרוח שנושבת כאן בפינה הלבנה הזו בקצה העיר, הקולות והידיים מתנפנפות באותה צורה, צליל ומנגינה, מה שמוכיח שוואלוז'ין אינה קירות, כי זו תחנה נטושה של עם בגלותו, בדרך לבניינו הרוחני. עם שעבר דירה אבל לא יכול לשכוח את השכונה של ילדותו שם עוצבו חייו.

תפילת מנחה נרגשת בהיכל הישיבה. כולנו עומדים עתה בתחנה שהיא ציון דרך היסטורי בקורות העם היהודי. זה מה שנותר בה, המבנה מקולף, אבל אבק ההיסטוריה אינו מצליח לכסות על עולם שלם שפורח מבניין קטן שנמצא אי-שם בפאתי עיירה לא חשובה על אדמת בלארוס, ושכיום אף אין בה קהילה יהודית.

כאן, על מדרגות האבן להיכל הישיבה, צעד ברוב תפארתו מרן הגר"ח מוואלוז'ין זיע"א, מוקף בבני ישיבה – יסודות מוצקים של עולם הישיבות המעצב צורתו. כאן התפלפל עימם בלימוד, בריתחא דאורייתא. אנו הולכים מאחורי המבנה, היכן שהיה ביתו של מרן הגר"ח זיע"א, שהיה תל תלפיות לעולם היהודי כולו. נותרה מהימים ההם רק דלת לד', דלת אדומה, צדיקים יבואו בו. כאן התגורר ראש הישיבה של כל ראשי הישיבות שהיו ועוד יבואו. אבי הישיבות, כולם היו בניו.

בעיני כולם צפים ועולים מראות וקולות. כתלי האבן הריקים בישיבה זועקים, צווחים שתיקתם. היכן הגמרות שהצהיבו מרוב הגות ועיון, איפה הבחורים שהיו כאן, כולם נגוזו ואינם. הם המחזור הראשון, דור המייסדים, הלכו והותירו עקבות של קודש בחול הכפרני של אותם הימים. היכן הקולות והצלילים שהדהדו בין הכתלים ועתה דממה מעיקה שרק תפילת המנחה שלנו מפרה אותם. כאן בקע קולו של מרן הגר"ח זיע"א, בשיעור כללי שמסר בפני התלמידים, בשיעוריו היומיים אותם הנחיל כסדר וכצורה לכלל עולם הישיבות. היה זה שיעור לא רק לתלמידיו, אלא לכל הדורות הבאים, שעדיין מתבדר בין ספסלי בית המדרש.

כאן, בין הכתלים הללו של אם הישיבות, מסר אבי הישיבות ועדים ושיחות מוסר, אשר ראשי הישיבות והמשגיחים מוסרים כיום בהיכלי הישיבות מתוך חיבורו "נפש החיים", ספר שהפך לאבן יסוד בכל ישיבה ובכל בית של תורה.

אפילו הפרוכת איננה, רק וילון מכסה עוד אולם שהחורבן שולט בו ואי אפשר אפילו להיכנס מחשש שהתקרה תקרוס, מעל לחדרו של רבי חיים וואלוז'ין.

ישיבת וואלוז'ין אינה סך ארבעת הכתלים שלה. וואלוז'ין היא נר ד' שדלק, דעך וכובה, עד ששב והאיר באלפי ניצוצות בפינות שונות של הגלובוס, ניצוצות שבעצמם הפכו לאש גדולה ונפש החיים של האומה מפכה בהם.

מרן הגר"ח זיע"א, טמון בבית העלמין הסמוך, בו היינו והתפללנו, אבל "נפש החיים", נפשו ורוחו, חיה בליבם, נפשם ונשמותיהם של המוני-המוני בני הישיבות הקדושות בכל רחבי תבל, בכל מקום בעולם. ברגע נדיר של השתפכות הנפש במחיצתם של גדולי מוסרי התורה וההלכה בדורנו, זכינו גם אנחנו להיות נשימה אחת, הבל פה מאותה נפש גדולה שעל ציונה זכינו להשתטח, להתפלל בעד עולם התורה, לבל ייפגע מעינם הרעה ומזוהמת רוחם של זוממי רע ולדעת שאת מרוץ השליחים הזה, מדור לדור, אי אפשר להפסיק.