הרב ישראל מאיר שושן
מסופר בפרשה על חלומותיו של פרעה – חלום הפרות וחלום השיבולים. יוסף הצדיק פותר לו את חלומותיו: שבע שנות שובע עומדות להגיע על מצרים, שנים בהן לא יחסר במצרים מכל טוב הארץ. לאחריהן תגענה שבע שנים שחונות כל כך, ששנות השובע לא ייזכרו.
לאחר פתרון החלום מוסיף יוסף גם פתרון לבעיה: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם… וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל…" יוסף נותן לו הוראות: "פרעה, תתכונן, תיערך למצב: בשבע שנות השובע העמד ממונה שירכז את המזון, ויצמצם את הפצת האוכל. אם כל קונדיטוריה מקבלת בזמן רגיל טון קמח ליום, תוריד להם ל 400 קילוגרם ואת ה 600 הנותרים תכניס להקפאה למשמרת… באופן זה, כאשר תגענה שנות הרעב, ישארו מספיק מאגרי מזון לציבור".
שואל הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל: יוסף הציע לקחת "איש נבון וחכם", מדוע יש צורך בתכונות אלו? לכאורה, היה צורך במחסנאי טוב, עם שוטרים, שיהיה לו כוח לעצור ולא לתת יותר מזון לציבור, מהי ההדגשה על נבון וחכם דווקא? ומסביר: בשנות השובע מסתנוור האדם מן השפע, הוא רואה את כמויות האוכל האדירות שמגיעות למאפיות ולקונדיטוריות, וקשה לו לדמיין את שנות הרעב. הוא מתחיל ללחוץ על האחראי: "אל תוריד לי כמות כה גדולה מן הכמות הרגילה, תוריד פחות… "
ולכן, אומר יוסף, יש צורך דווקא באדם חכם "איזהו חכם, הרואה את הנולד!" רק אדם שיכול לראות בעיני רוחו את הילד הרעב מתחנן לאמו: "אמא, חתיכת לחם!" ואת האם הנואשת עונה לו בדמעות: "אין, אין לי מה לתת לך!" רק אדם כזה, שלא יסתנוור מהשובע יוכל לנהל את חלוקת המזון ואכסונו. מעלה נוספת מחפש יוסף אצל האחראי – "נבון", מבין דבר מתוך דבר, אדם שרואה את התוצאה, שידע לקמץ בשנות השובע, שישים הרבה אוכל במחסנים.
לימודו של רבי אליהו הוא מוסר השכל גדול לאדם החי בעולם הזה. אדם מגיע לעולם לשבעים שמונים שנים, מקסימום מאה ועשרים שנים. בשנות השובע שלו, בימי חייו עלי אדמות יש לו אפשרות לאגור כמויות של מזון רוחני – מצוות, משניות, לימוד ועוד. אך כאשר הוא מגיע לעולם האמת תמו שנות השפע, עכשיו הוא יכול להתקיים רק על מה שהצליח לאגור. יגיע האדם לעולם האמת וימרוט את שערות ראשו: "אוי, איזה טיפש הייתי, לא יכולתי למלמל כמה פרקי תהילים כשהייתי בדרכי מן הבית לבית הכנסת? לא יכולתי לנצל את הזמן ללמוד עוד פרק משניות…?" כמה נצטער על כל ברכה שיכולנו לברך בכוונה גדולה יותר, וכל הזדמנות שלא ניצלנו כראוי.
אחים יקרים, אני רוצה לספר לכם סיפור, את הסיפור האחרון על הגאון מוילנא. בסוף ימיו, שכב הגאון מוילנא במיטתו גוסס כשהוא על ערש דווי. מסביבו כבר היו התלמידים ואנשי החברה קדישא. לפתע, ראו הכל שעיניו זולגות דמעות. אחד מתלמידיו, שהרגיש, כי אלו הם רגעי הלימוד האחרונים, שנותר לו ללמוד מרבו, פנה אליו ושאל: "על מה הרב בוכה? מה יש לרב'ה לחפש פה בעולם הזה? עוד מעט יגיע רבינו לגן עדן, במתיבתא דרקיע עם רבי שמעון בר יוחאי, עם כל התנאים, מה יש לרב'ה בעולם השפל הזה?"
הגאון, בשארית כוחותיו הרים את הציצית ואמר בכאב: "כמה שווה ציצית? פרוטות בודדות. כל שניה שאדם לבוש עם ציצית, כאילו קיים את כל המצוות… שהרי שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות כולן. עוד מעט, כבר לא תהיה לי הזדמנות לקיים מצות ציצית. למעלה אין ציצית, אין ברכה, אין יהא שמה רבא. אין אפשרות לקיים מצוות בעולם האמת, ועל כך אני בוכה! לעזוב עולם כ"כ יקר?!"
לצערינו, אנחנו חיים פה כמו בתרדמת, ר"ל.
לפני כ 200 שנה כבש הקיסר הצרפתי האדיר מדינות רבות. במהלך המלחמה העקובה מדם, הצליחה מדינה אויבת "לנגוס" בו ולהחזיר אותו למצבו הקודם. אט אט כבשו המדינות חזרה את חלקן. נפוליאון המובס עמד אובד עצות, חייליו נפלו בזה אחר זה, והכשלון בחזיתות היה מוחץ.
קרא נפוליאון לשר הצבאי שלו, והורה לו: "מסור לחיילים שבחזית, כי חייל שילחם בכל כוחו, וימסור נפשו להציל את הממלכה – יקבל פרס, שלא ניתן כמוהו מעולם!" הידיעה הדרמטית הועברה בין החיילים, והללו ניסו בכל כוחם להילחם עד טיפת דמם האחרונה. ואכן, התוצאות בקרב לא הכזיבו. עוד ועוד גדודי אויב הובסו ושוב חזר נפוליאון לעמדת הכיבוש כבראשונה. המצביא שהביא לנצחון הקרב, הובא אחר כבוד בפני נפוליאון, והקיסר האגדי, חיבק ונישק אותו ואכן, כהבטחתו, נתן לו מתנה שלא ניתנה מעולם לאף אדם.
"אוצר יש לי", אמר הקיסר המאושר, כטוב ליבו בנצחון, "אוצר המלוכה, והוא בן מאות שנים. זהב, יהלומים, אבנים טובות ומרגליות ועוד ועוד חפצי ערך ואומנות נדירים. בעוד שלושים יום, אני מזמין אותך להיכנס לתוך חדר האוצרות של בית המלוכה, למשך חמש דקות תמימות, וליטול משם ככל אשר תאווה נפשך!" המצביא התמלא בהתרגשות גדולה, הולך הוא להפוך לאחד מעשירי העולם. בשניה אחת יכול הוא לחפון בידיו המוני יהלומים יקרי ערך, ומי יודע כמה אפשר לאסוף בדקה? ובחמש דקות?
יומיים לאחר מתן ההבטחה חזר בו המלך: "מה עשיתי? כיצד זה הזמנתי אותו להיכנס לחדר אוצרותי?! חמש דקות זה המון זמן הוא יוכל לגרוף לעצמו הון עתק, יכולתי לתת לו סכום גדול… מה עשיתי?!" אבל את הנעשה אין להשיב. אין זה מכבודו של מלך לשוב בו מהבטחותיו. קרא המלך ליועציו, ושיתף אותם בבעיה שנוצרה: "כיצד נוכל להמעיט בנזק?" שאל, תוך שהוא פוכר ידיו בעצבנות גלויה.
"הוד מלכותו", קרא אחד מחכמיו, "אל דאגה, יש לי רעיון נפלא! נשלח את אנשינו לבדוק מה אוהב החייל, ממה הוא מתרשם, מהי משאת נפשו, ונסיח את דעתו בעזרתם של גירויים חיצוניים… וכך אט, אט ירדו להם חמשת הדקות היקרות והנזק יפחת". שליחים נשלחו לעקוב אחר הזוכה, ולבדוק מה ימשוך את ליבו. לשמחתם, הם גילו שהוא אוהב מאוד מוזיקה, ליבו נמשך אחרי הנגינה. הכין המלך בחדר האוצרות, תזמורת מיוחדת ויפה בעלת תשע נגנים, והוחלט שכל חצי דקה יצטרפו עוד ועוד נגנים לתזמורת הייחודית, על מנת להסיח את דעתו של החייל, ולמשוך את ליבו לעמוד וליהנות מן המוזיקה היפה במקום לאסוף אוצרות יקרים.
הזוכה המאושר, שלא ידע מה מתוכנן עבורו, כבר הזמין רהיטים, בית חדש, בגדים וכל טוב הארץ עם אשראי בלתי מוגבל, הכל ידעו שבעוד ימים ספורים הוא יהיה מעשירי הארץ והסכימו למכור לו ככל אשר חפץ ליבו.
הגיע היום השלושים. כרכרה מכובדת מארמון המלוכה הגיעה לביתו להביאו לארמון המלוכה. וכך, כשהוא מצויד בשקים גדולים, הגיע לארמון בלב הולם. מיד כאשר נכנס לחדר האוצרות המתינה לו תזמורת פילהרמונית יפיפייה, שפצחה מיד בניגון מופלא. המנגינה המיוחדת והתזמורת האדירה שיתקו אותו לחלוטין. הוא לא היה מסוגל לפסוע, ולו פסיעה אחת קטנה. מהופנט הביט בנגנים המנגנים בעוז.
הוא מביט בשעונו, אבוי! חצי דקה עברה. הוא מנסה ללכת, מזיז רגל אחת, ופתאום ששה נגנים חדשים מתחילים לנגן, ניגון מיוחד ונפלא, שכמוהו לא שמע מעודו. הוא ניצב כמכושף מול המוזיקה הנדירה שהושמעה לאוזניו, ולאט לאט חלף לו הזמן בלי ששם ליבו לכך, והוא שכח איפה הוא נמצא.
לפתע, הגיע אחד מאנשי המלך, תפס בצווארו ואמר בתקיפות: "אדוני, זמנך תם, הסתיימו להם חמשת הדקות המובטחות, עליך לצאת מיד החוצה!"
האומלל יצא בפחי נפש, ופרץ בבכי עז: "אוי, כמה טיפש אני, חמש דקות תמימות ניתנו לי, ויצאתי משם ריק! לו הייתי לוקח איתי אפילו חופן אחד של יהלומים, הרי הייתי יכול ליהנות מתזמורת מפוארת כל החיים!! אויה לי, בזבזתי את כל האוצר בשביל שטויות".
סיפור זה הוא גם משל לעולם הזה. העולם הזה הוא כ- 5 דקות לעומת העולם הבא. מה הם מאה ועשרים שנים אל מול חיי הנצח הממתינים לנו. וכשנגיע לשם, הרי נתפקע מרוב צער, על כל רגע שלא עסקנו בתורה, על כל ברכה שלא ברכנו כראוי.
"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם…. לחיות היום" – להיות חכם הרואה את הנולד, לחטוף עוד מצוה, עוד חסד, לומר עוד מילה טובה, פרק משניות, ואז נזכה באמת, לחיות את החיים, לנצל אותם, להפוך אותם מרגע גשמי לרגע נצחי.