מסופר שכשביקשו להכניס חשמל בבית הכנסת הגדול בעיר בעלזא, מיאן האדמו"ר מהרי"ד, ולא הסכים לכך, כיון שחוטי החשמל מחברים את בית הכנסת יחד עם הכנסייה הנוצרית להבדיל אלף אלפי הבדלות. ונודע מה שהשתדל ה'שר שלום' מבעלזא כשבנה את בית הכנסת בקדושה וטהרה, והיה מכוון שלא יהיה בית תיפלה משם ועד בית המקדש

"הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל ד'" (בראשית י"ח, ל"א)

איתא במדרש (ואתחנן) 'יש תפילה שנענית לארבעים יום, לעשרים יום, לשלשה ימים', וכמו שאמרו חז"ל בגמ' (ברכות לב:) 'התפלל אדם ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל השם'. אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל יחזור ויתפלל.

ואיתא בספה"ק שהתפילות הן כמו מטבע שמשלמים עמו בחנות. יש ישועה שצריך לשלם עליה הרבה תפילות, ויש ישועה שמספיק מעט תפילות. ואין אנו יודעים כמה צריך להתפלל על כל דבר, לכן יש להוסיף עוד ועוד תפילה עד שיוושע. ולמשל מכונה של פחיות, כשנפל תג המחיר ואינו יודע כמה לשלם, הרי הוא מכניס שקל ועוד שקל ועוד שקל, עד שייפול השפע. כך לא גילה לנו הקב"ה על כל שפע כמה צריך להשקיע תפילות, לכן 'ראה אדם שלא נענה, יחזור ויתפלל'.

וכתוב בספר אמרי פנחס להרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע שיש זמנים שמאיר בהם אור הגנוז, ואז יש שעת הכושר שמוכרים את הכל בזול, כמו מבצע סוף עונה, ומכיון שאין אדם יודע מתי הוא אור הגנוז, לכן יחזור ויתפלל, יחזור ויתפלל שמא יתמזל מזלו בהשגחה פרטית ויתפלל באותה שעה שנפתח אור הגנוז ו'ימכרו' לו את הישועה בחצי חינם… וכל נפש ונפש יש לה עת רצון לפי שורש נשמתה, זה בחצות בתשעה באב וזה בנעילת יוה"כ.

ואמר תלמידו רבי רפאל מבערשיד שלא יתבייש אדם להתפלל מאה פעמים ביום אחד אפי' באידיש 'רבונו של עולם תן לי פרנסה' וכך תתמלא הכנעת הנפש שהוא צריך בכמות התפילות שלו, וכך יוושע. וכן כתב המאירי (יומא דף כט.) 'לעולם יהא אדם נזהר בתפילה להאריך ביותר ואפי' רואה בעצמו שאין תפילתו נשמעת אל יתייאש הימנה כי ברוב הימים ימצאנה, והעיקר שלא יחזיק את עצמו כמכביד ומטריח כי זאת ההרגשה שייכת רק במלכות בשר ודם ולא במלכותא דרקיעא, כל זמן שאין אדם שומע בת קול 'רב לך אל תוסף' אזי יחזור ויקווה יחזור ויתפלל, כדברי חז"ל, והוא עד אין קץ ועד אין שיעור'.

העיקר הוא הגיון הלב

בספר עוללות יהודה (לגה"צ רבי יהודה גרינוואלד) כתב על הפסוק בתהלים (ג, ה) 'קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה' על פי מה שהביא המגן אברהם שאלת השל"ה הק' מה טעם יש בתפילה בפה, והלא יודע מחשבות הוא ית', והעיקר הוא הגיון הלב, ורחמנא ליבא בעי, ולכאורה זה היה יותר בשלימות, שהרי דיבור פה יכולים להתפלל בלי כוונה, כמצוות אנשים מלומדה, ואילו אם היו מתפללים בלב, לא היה שייך לחלום באמצע, ותירץ השל"ה הק' דהקול מעורר הכוונה, ואדרבה כשיתפלל בקול אזי יעורר כוונתו ביותר.

ולכאורה תמוה דאנו רואים אנשים שמתפללים בקול ואין מעוררים הכוונה? ואילו אם היו מתפללים בכוונה עצמה, הרי היו מכוונים הכל בלב? אלא שאילו היתה התפילה בלב בלבד, לא היה שייך להתפלל בלי הפסק, כי אי אפשר לאדם לכוון הלב ברציפות למשך שעה, לשלוט על מחשבותיו והגיגיו מרגע לרגע, שדרך המחשבה לפרוח לכאן ולשם, וא"כ היתה התפילה חתיכות חתיכות. וכבר אמר הבעש"ט שאי אפשר להחזיק המוחין יותר מחצי שעה, זה היה בימיו, ומה נאמר בימינו שהאוויר מלא בגלי רדיו וג'יגה בייט של טומאה, הרי אי אפשר להחזיק המחשבה לרגע אחד, לכן תיקנו להתפלל בדיבור פה, שאפ' אם המחשבה תפרח לכמה מקומות, מכל מקום דיבורי התפילה לא יופסקו.

לא רצו לחבר חוטי חשמל

לבית הכנסת

מסופר שכשביקשו להכניס חשמל בבית הכנסת הגדול בעיר בעלזא, מיאן האדמו"ר מהרי"ד, ולא הסכים לכך, כיון שחוטי החשמל מחברים את בית הכנסת יחד עם הכנסייה הנוצרית להבדיל אלף אלפי הבדלות. ונודע מה שהשתדל ה'שר שלום' מבעלזא כשבנה את בית הכנסת בקדושה וטהרה, והיה מכוון שלא יהיה בית תיפלה משם ועד בית המקדש, כל שכן שאין לחברה עם חוטי חשמל המחוברים לבית התיפלה.

שימשכו חוט מיוחד מתחנת הכח

לאחר שנים חלה מהר"א מבעלזא זי"ע בעיניו, ואמרו הרופאים שטוב מאוד שיהיה חשמל בביתו, כך יוכל להקל על עיניו. ואמר מהר"א שלא יחברו שם חשמל, ואמר שהרי אביו לא הסכים לחבר חשמל בבית הכנסת, והגאון רבי יוסף שאול נתנזון בעל ה'שואל ומשיב' לא הסכים לחבר חשמל לבית מדרשו בלמברג, בנימוק שפעמים יהודים מתעוררים תוך כדי לימוד התורה בהרהורי תשובה, ובוכים לפני השי"ת, כמו שכתוב בצעטיל קטן למרן רבי אלימלך זי"ע 'שיראה עוונותיו כמו הרים וגבעות', ואי' בזה"ק 'אוריתא מודעא ליה חובא' ואם יהיה תמיד מואר ע"י החשמל, הרי יתביישו לבכות באמצע הלימוד, לכן לא יאירו את בית הכנסת בחשמל.

לכן לא הסכים מהר"א לחבר חשמל לבית הכנסת, אך לביתו הסכים בתנאי שימשכו חוט מיוחד מתחנת הכח עד לבית שלו, שלא יהיה מחובר לשום מקום שאינו טהור, וכך עשו.

מי חושב היום על דברים כאלה, שלא יהיה בית הכנסת מחובר עם חוט אחד לבית התיפלה, מה נאמר אנו, איך נוכל להתפלל בכוונה כשהאוויר מלא זוהמה עם מחשבות והרהורי עבירה, הרי לזאת אמרו הצדיקים להתפלל בהשכמה, כל זמן שהאוויר עדיין צח ונקי, והקב"ה מחדש עולמו בכל יום תמיד, כי כל דיבור ומחשבה הם מציאות וקומה שלימה, וכל מה שמדברים וחושבים בעולם משפיע על האוויר.

לכן תיקנו להתפלל בקול, שעי"ז לא יפסיק ברווחים שבין מחשבה למחשבה, ואם היו מתפללים במחשבה לבד, היתה התפילה מופסקת ובלתי מחוברת, ולא היו יכולים לבנות העולמות עליונים כראוי.

ובזה פירש רבי יהודה גרינוואלד פסוקי תהלים בפרק סו: "לכו שמעו ואספרה כל יראי אלוקים אשר עשה לנפשי. אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני"- אני מודה ומהלל להשי"ת שנתן עצה לנפשי להתפלל בפי ולשוני, שעי"ז אפי' אם "און אם ראיתי בלבי לא ישמע השם". שאין זה מפסיק באמצע התפילה, "אכן שמע אלוקים הקשיב בקול תפילתי" שהוא שומע את קולי, גם כשהמחשבה נפסקת ברוך אלוקים אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאתי עכ"ד.

(מתוך 'ממשקה ישראל' אב תשע"ח)