"בחרבי ובקשתי" (מח כב)
בצלותי ובבעותי (אונקלוס)
נפתח בהערה בעניין התפילה, ולאחר מכן נעסוק בצוותא בפסוק מפרשת השבוע:
התפילה היא אחת המתנות הנפלאות בהן חנן אותנו בורא עולם. אומרים משמו של הסבא מקלם, שאין מי מאיתנו יודע, מה תהיה דרגת קרבת אלוקים לה יזכה לאחר מאה ועשרים. ידועה אמרתו של האדמו"ר בעל חדושי הרי"ם. הפסוק אומר: "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה" [שמות י כו]. אומר הרבי: "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'" – אין אנו יכולים לדעת מה דרגתנו, באיזה מקום אנו מצויים בעבודת ה' "עד בואנו שמה", עד שנבוא לעולם האמת. רק שם נוכל לדעת לאיזו מדרגה הגענו, האם עשינו את מירב ההשתדלות, האם מיצינו את הכוחות לעשות את המוטל עלינו? למרבה הצער רק אז ניתן להיווכח לאן יכול האדם להגיע בחיי חיותו. עד כמה התאמץ די.
רואים אנו בעולמנו אנשים שמקצינים לכאן ולכאן. ישנם אנשים, באמת כלילי השלמות, עוסקים בתורה בעבודה ובגמילות חסדים, יום ולילה לא ישבותו, ובכל זאת תמיד חיים בחשש שמא אינם עושים די. "אשרי אדם מפחד תמיד" – בדברי תורה כתיב.
לעומת זאת, ישנם אנשים, רחוקים בעליל משלמות, יהודים של שבת, של תפילין ושל שעור שבועי, לכל היותר ובכל זאת הינם שאננים ובוטחים, מסוג האנשים של "אף פעם לא גנבתי, אף פעם לא רצחתי".
על ידי תפילה כאן, בעולם הזה, ניתן להגיע לקרבת ה'
אבל, אומר הסבא מקלם, אין צורך להמתין לעולם הבא כדי להגיע לקרבת ה'. אדם יכול להגיע לכך בעולם הזה השפל. ולא עוד, אלא שכאן הדבר נתון בידו. ככל שיתאמץ יותר, כך יוכל להגיע לקרבה גבוהה יותר לבורא עולם. וכיצד? על ידי התפילה. אמנם, אנו מביטים ומייחלים לעתיד, רוצים לעשות רצון ה' כדי להגיע למדרגות רוחניות בעולם הנצחי, למדרגת "יושבים ועטרותיהם בראשיהם".
לא מכבר נסעתי עם יהודי יקר מאחד היישובים בסביבה. על פי חזותו ושיחו נתן להגדירו כבעל תשובה. אמר לי האיש: "כבוד הרב, מה אני כבר מבקש מהקב"ה? יהודי פשוט אני, חפצי הוא לעשות מה שביכולתי לפי המימדים שלי. איני מהלך בגדולות. אני מבקש מהקב"ה שאוכל לסמן 'וי' על מה שבכוחי לעשות. שעשיתי את המוטל עלי בימי חלדי עלי אדמות. זו שאיפתי!"…
דברים נאים היוצאים מן הלב. אך כאמור, בזמן התפילה האדם מתחבר לקב"ה ויכול להגיע לדרגת קירבה נפלאה.
השולחן ערוך כותב, שאדם יכול להגיע בתפילה לדרגת רוח הקודש. רבותינו אומרים ש'תפילה' מלשון 'פתילה'. מהי פתילה? לוקחים כמה חוטים, שוזרים אותם יחד, וכך נוצרת פתילה. כך בתפילה, האדם מתחבר לקונו. כתוב בגמרא, שאם האדם נמצא בדרום – יפנה לצפון. אך אין די בכך. כשכוון לבו לירושלים, יכוון שנמצא בבית המקדש. לאחר מכן, כשחש שהוא בבית המקדש, יכוון שנמצא בבית קדשי הקדשים. עתה נראה שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר. אבל, גם כשטיפס והגיע לדרגות אלו, ישנה דרגה גבוהה עוד יותר, שירגיש שעומד לפני בורא עולם.
הכוזרי כותב, שאצל החסיד – 'הלב של היום' הוא הזמן בו עומד הוא בתפילה לפני בורא עולם.
טליתו של בעל ה'טורי זהב', תעיד עליו שלא חשב בתפילתו מחשבות זרות
ישנו ספור מרטיט אודות רבי דוד הלוי, בעל הט"ז. רבי דוד היה רבה של העיר לבוב שבפולין. נשות העיר הצדקניות שמו לבן לכך שטליתו של הרב בלויה ומרופטת, מצהיבה מיושן, חברו יחדיו וארגו טלית חדשה, מרהיבה ביופיה, ואף בקשו מאחד מצדיקי העיר שיטיל בה ציציות. כשהיתה הטלית מוכנה – ניגשה משלחת נכבדה של נשים אל הרב, והגישה לו את הטלית בדחילו ורחימו.
הרב התרגש מאד מדאגתן והודה להן בחום. אך המשיך ואמר בנימת התנצלות: "סלחו נא לי, אל תפגענה, אבל אני חפץ להמשיך להתעטף בטליתי הישנה והדהויה. וכל כך למה? אחרי מאה ועשרים תבוא טליתי ותעיד עלי לפני כסא הכבוד, שמיום עמדי על דעתי – לא עלו בי מחשבות זרות בעת התפילה"… מה נאמר ומה נדבר, איפה אנחנו עומדים, האם יכולים אנו להעיד על עצמנו שלא עלו בנו מחשבות זרות בתפילה אחת במשך חיינו?
מסופר, כי פעם בא יהודי לבעל התניא, והתלונן בפניו שעולות לו מחשובת זרות בעת התפילה. אמר הרבי: "הלוואי והיו אלו מחשבות זרות, מחשבות אלו אינן זרות לך, הן המחשבות האורגינליות שלך"… כמובן שהשאיפה צריכה להיות שהתפילה תהיה נקיה מכל מחשבה חיצונית. תפילה נטו, ללא כל נספחים וספחים.
מספרים, פעם, כאשר יהודי אחד סיים תפילת שמונה עשרה, ניגש אליו חברו, לחץ את ידו בחום ואמר לו: "שלום עליכם ידידי, ברוך הבא!" התפלא הלה ושאל: "הלא לא חזרתי משום מקום!". אמר לו: "מה אתה מדבר? הרי חזרת זה עתה מנסיעה ארוכה סביב הארץ… ביקרת בתל אביב במשרדי מס הכנסה, בירושלים, בביטוח לאומי, בבנק, בקופת חולים, ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה הנופלת על האדם דווקא בזמן תפילת שמונה עשרה"…
ובאמת זו אחת מעבודות שמקדש, להתפלל תפילה זכה בלא שתכנסנה ותפלושנה אליה מחשבות זרות.
אמר לי פעם יהודי בן שמונים, ירא שמים מרבים, ברגע של גלוי לב: "חושבני שמעולם לא זכיתי, ולו פעם אחת, להתפלל תפילה שלימה בלי כוונות זרות", ומדובר באדם שעוסק בתורה, מקפיד על קלה כבחמורה – בכל זאת אינו זוכר שאי פעם התפלל ולו תפילה אחת נקיה…
לשם מה שהו חסידים הראשונים שעה אחת לאחר תפילתם
הגמרא [ברכות לב ב] אומרת, שחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפילתם ושעה אחת אחר תפילתם. שואלים: מילא שעה קודם התפילה, ניחא. המתפלל זקוק לכך כדי לכוון לבו. אבל לשם מה שהו שעה אחר התפילה?
השולחן ערוך והטור כותבים, שזהו כדי שלא יהיה נראה שהתפילה עליו כמשאוי. יש אומרים, שבשעת התפילה הגיעו אותם חסידים הראשונים למדרגות גבוהות, עלו לעולמות העליונים. צריכים הם לשהות שעה אחת כדי לרדת חזרה לעולם השפל.
אך בקלם היו אומרים: הלא בתפילה באות אל האדם מחשבות זרות, אותן מחשבות הנן אצל כל אחד לפי דרגתו. איש עסקים יחשוב על עסקיו, אדם שמתכונן לנסיעה יחשוב על ענייני הנסיעה וכך כל אדם, חושב בשעת שמונה עשרה על הדבר שהוא עסוק בו. אדם שעוסק בתורה, גם הוא חושב מחשבות זרות – אבל שונות לחלוטין. באמצע ברכת 'ברך עלינו' עולה בדעתו תרוץ לקושיית התוספות שטרדה את מנוחתו ולא נתנה לו מנוח, דווקא באמצע 'רפאנו' נזכר ברעיון נחמד בפרשת השבוע.
לשם כך מיועדת השעה שאחרי התפילה. אומרים לו: הנח את מחשבותיך בהמתנה. תוכל להמשיך לעיין בהן בשעה שאחר התפילה. יש לך זמן מיוחד לעסוק בכל אותן מחשבות נפלאות שצצו במוחך. זו אסטרטגיה להילחם ביצר הרע.
מסופר על רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שכאשר היה ילד צעיר, הגיע פעם לחיידר כאשר בצקלונו כיבוד לחבריו. אגב – מה היה הכיבוד? – חפיסת חלבה, אותה חלק לפרוסות דקות. שאלוהו הילדים, מה יום מיומיים? השיב הינוקא: "אתמול הצלחתי להתפלל תפילת שמונה עשרה בלי שום כוונות זרות, האין זו סיבה מספקת להביא כיבוד לחיידר?"
כשאנו שומעים סיפורים כאלה, הסיפור על הגרש"ז אויערבך והסיפור על בעל הט"ז, צריכה לאחוז בנו תחושת קטנות, קטנות דקטנות. עד כמה אנחנו רחוקים, מרחק שנות אור, מגדלותם של אותם צדיקים וקדושים.
על מה עלינו להתפלל? בעצם על כל דבר. כל מה שנצרך לאדם. לדוגמא: אני מתפלל לפני השיעור שהוא יהיה מוצלח, שתהיה סיעתא דשמיא, שלא תבוא תקלה על ידי, שלא אומר על טהור טמא ולא על טמא טהור, שלא אומר דבר שאינו הגון, שישמחו בי שומעי השיעור.
אך לא רק על ענייני קדושה, תורה ותפילה צריך להתפלל. גם על פרטים קטנים ביותר בחיי היום יום. על כל דבר פעוט אפשר וראוי להתפלל ולהתחנן.
היה יהודי גדול, ענק שבענקים: רבי פנחס מקוריץ, תלמיד הבעל שם טוב. קדוש עליון, גאון מפורסם. אמרו עליו שלמד את ספרו של רבנו בחיי, חובות הלבבות, יותר מאלף פעמים. תפילותיו היו פרק מיוחד בעבודת ה'. כלו דבקות בה' יתברך, עד כדי התפשטות הגשמיות.
פעם שמע העומד לצדו, שלאחר אמירת 'אלוקי נצור' בקש בתחנונים: "שהמשרתת תחזור, שהמשרתת תחזור". מיד לאחר התפילה הלך אותו יהודי אל תלמידיו המופלגים של רבי פנחס, הבקיאים בקבלה ובתורת הסוד, ושאלם לפשר העניין. סברו שבקבלה ישנו מושג של 'משרתים'. חשבו ויגעו את מוחם, עיינו בספרים עבי כרס, אך לא הגיעו לכלל הבנה. משכלו כל הקיצין, לא היתה בררה, ניגשו לרבם ואמרו: "רבינו, תורה היא וללמוד אנו צריכים. ילמדנו רבנו מה הסוד של 'להחזיר את המשרתת'?".
אמר להם: "אין כאן כל סוד! לא מדובר במלאכים, לא בגלגלים, לא בשרפים ולא בייחודים. הענין הוא פשוט: הרבנית אינה חשה בטוב, ובדיוק, בתזמון לא מוצלח, הודיעה המשרתת המסורה שהיא עומדת לעזוב את עבודתה. יש לנו מכך צער גדול. היא כבר עובדת אצלנו שנים, בקיאה בכל צרכי הבית, יודעת את סדרי העדיפויות של הרבנית. לכן אני מבקש ומתחנן לפני הקב"ה שיסייענו ויעזרנו שהמשרתת תימלך בדעתה ותחזור".
על כל דבר, ולו הקטן ביותר – אפשר וצריך להתפלל. קל וחומר על דברים חשובים וקריטיים לחיי האדם.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות')