בכלל ד' מהלכות לשון הרע סעיף ד', שנלמד אתמול בסדר הלימוד היומי ב'חפץ חיים', למדנו על מקרה בו אדם רואה פלוני שעבר עברה, והלה יודע את עצם האיסור ואת חומרתו, ועשה אותו במתכוון – אזי אם הוא אדם בינוני בשאר הדברים ודרכו להישמר מהחטא, ונכשל רק פעם אחת בסתר – אסור לספר על חטאו אלא להוכיחו בינו לבין עצמו בלשון רכה וכו'.
בסעיף ה' הנלמד היום, ממשיך ה'חפץ חיים' וכותב, כי לעומת זאת אם רואה שהחוטא הוא מהאווילים הלצים השונאים למוכיחם, ובוודאי לא יתקבלו דבריו באוזניו, ואנשים כאלו נקל להם לשנות באיוולתם ואם כן יוכל להיות שיבוא פעם נוספת לידי חטא – על כן טוב שיגיד לדייני העיר כדי שהם ייסרוהו על עוונו ויפרישוהו מהאיסור על להבא. ומוסיף הח"ח שנראה שהוא הדין שיספר לקרוביו של החוטא, אם דבריהם יהיו מתקבלים על לבו.
ב'ביאורים ומוספים' מביאים, כי גם באופן שהוא יכול להוכיחו, אלא שהקרובים יכולים לעשות זאת טוב יותר, או שמכיר מישהו מסויים שיש לו אתו שיג ושיח ודבריו יהיו מקובלים עליו יותר – משמע לעיל (סעיף ד) שמותר לספר להם, וכן הביא בשו"ת 'חפץ בחיים' (ח"א סימן כג).
וכן לענין מנהל מוסד שרוצה להעיר לאחד המלמדים על ענין מסוים, ולדעתו תהיה תועלת גדולה יותר אם הביקורת תגיע מאחד ההורים ולא על ידו באופן ישיר – דעת הגר"ח קניבסקי (בקש שלום להורים ומחנכים עמ' כג שאלה יב), שמותר לספר להורה את הביקורת בסוד כדי שיעיר זאת למלמד.
ואם מודיע לקרובים, ויודע שיקבלו את דבריו באמון גמור, יש שכתבו (שבילי חיים) שכדי שלא יעברו הקרובים על קבלת לשון הרע, יש להודיע להם שאין לקבל את דבריו בהחלטה גמורה עד שיבררו הדברים עם החוטא. ואם לא הודיע להם וקיבלו את הדברים בהחלטה, אך גם הוכיחו את החוטא, כתב (שם) שעכ"פ לא עבר המספר על 'לפני עיור', כי עשה זאת לתועלת, וזו צורת עשיית המצוה כדי להציל השני מחטא. ומ"מ עדיף להודיע להם, כאמור.