אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא ה, כא)
פטרון לאומללים
בעת ובעונה אחת היה רבנו הגר"י צדקה זצ"ל משים עצמו כאיוב בשעתו: אב ליתום, בעל לאלמנה, מגן ומחסה לכל נרדף ואיש מצוקה. אין מספר לטירחותיו אשר טרח, כדי לסעוד את האומללים האלה בצרתם.
הרי סיפור מעשה אחד מני רבים: מעשה בבחור יתום שעמד לפני נשואיו, ושכר לעצמו דירה בדמי מפתח, אבל שכנים בבית באו – ימים ספורים לפני החתונה – בטענה שהם בני-מצרא וקודמים לו. דרשו, אפוא, שיעזוב את המקום ויחפש לו דירה אחרת.
הבחור בא במיצר, מאין יבוא עזרו, איפה ימצא עד החתונה קורת גג לראשו? והנה נודע הדבר לרבינו זלה"ה, שלא חס על כבודו ועל זמנו, לא התחשב בחולשה הגופנית, אלא טרח בעצמו וכתת רגליו אל השכנים כשהוא נותן עליהם בקולו: "איך זה יתכן, שיהודים בני אברהם יצחק ויעקב, לא יתביישו להציק בצורה כזאת לחתן יתום ערב חופתו, איך אינם חוששים מפני מה שכתוב בתורה: "כל אלמנה ויתום לא תענון"? התביישו, יהודים, גורו לכם מפני חרב…"
גער בהם ולא יסף. גער שלא כדרכו ובניגוד לטבעו. גער ויצא. למחרת באו האנשים אליו, אל חדרו בישיבה, אולי יסכים להקשיב טענותיהם, אולי ישתכנע ג"כ שהצדק עמהם, אך רבינו זלה"ה מאן לשמוע ונזף בהם קשות. כיון שראו השכנים גודל חרונו, נמלכו בדעתם וחזרו בהם מתביעתם, אף כי מלכתחילה לא רצו לוותר בשום פנים.
כי תראה ערום וכיסיתו
איש פלוני, עני בן טובים, היה מאוכלי שולחנו של רבינו זלה"ה במשך הרבה שנים. פעם בחורף ביום סגריר ראה מישהו את העני לובש מעיל חדש מכובד, איצטלא דרבנן, שלא היה מעולם בהישג-ידו לרכשו בדמים.
שאל אותו האיש, מהיכן השיג מעיל כ"כ יפה?
סח לו העני לתומו: "חכם יהודה פגש אותי ברחוב, וישאלני, מדוע יצאתי בקור כזה ללא מעיל? עניתי לו: "אין לי מעיל…" , וכהרף עין נכנס הביתה ופשט את מעילו ויתנהו לי!"
אנכי אערבנו
בחור פלוני מתלמידי הישיבה עמד לפני נשואיו, והיה זקוק להלואות בסכומים ניכרים, לצורך הוצאות החתונה, אך האנשים שפנה אליהם השתמטו מלהלוות לו באמתלאות שונות. בא הבחור לפני רבינו זלה"ה והגיד לו את צרתו. מיד נטל בידיו שיקים אחדים מחשבונו הפרטי, וחתם את שמו עליהם, בהורותו לבחור שיתן אותם למלווים תמורת כספים…
עכשיו, כמובן מאליו, לא היססו יותר האנשים. הם הילוו לחתן את הסכומים שהיו דרושים לו בנפש חפצה.
כך עלה בידו לחגוג את נשואיו בראש שקט, ובשעה טובה ומוצלחת, הודות לעזרה המחוכמת שהושיט לו רבינו.
מדת הדין והרחמים
מעשה ביהודי עני במצב דחוק, אשר לא השיגה ידו במה להכין לביתו צרכי פסח, ולקח 100 דולר הלואה מקרן גמ"ח, על-מנת לפרוע את הסכום תוך שלושה חדשים. כנהוג, דרשו ממנו ערבות, והחתים את אחד ממכריו שיהיה ערב לתשלום. לבסוף, כשהגיע מועד הפרעון לא היה בידו להחזיר את החוב. פנה איפוא, מנהל הגמ"ח אל הערב שימלא התחייבותו.
שאל הלה את פי רבינו, נשיא קופת הגמ"ח, אולי מכיון שהלווה הוכרז – מטעם הרשויות – כ"פושט רגל", יספוג גם הגמ"ח את הלוואתו כמקובל בבנקים במסגרת של "חובות אבודים".
השיבו רבינו בנחישות: "את החוב חייבים לפרוע… הרי קופת הגמ"ח צריכה להמשיך בפעולותיה… ובכלל, כמה זה מאה דולר בשביל אדם כמוך…"
ואכן למחרת עמד הערב ושילם את הסכום מכספו. בצהרי היום, פגש אותו רבינו ושאלו בחומרה: "סילקת את החוב או לא?" כשענה בחיוב, הכירו על פניו סימנים של קורת רוח, והושיט לאברך שהיה דל אמצעים שלושים דולר כהשתתפות בהוצאה. ניסה הלה לסרב לקחת, אולם רבינו עמד על כך שיקבל, והגיד שהכסף אינו שלו.
ראו אז שמדת הדין ומדת הרחמים פעלו אצלו בחדא מחתא.
עצה ישרה
"חייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו" אומר רבינו יונה גירונדי זלה"ה ב"שערי תשובה" (שער שלישי אות נ"ד), ועליו הכתוב אומר (משלי כז, ט): "ומתק רעהו מעצת נפש". אף אישיותו של רבינו יהודה זלה"ה התמתקה שבעתיים לכל יודעיו, בגלל השתדלותו תמיד למלא חיוב זה בתכלית ההידורים, כי אכן הוא שימש כתובת לרבים שנהנו ממנו עצה ותושיה, כדברי התנא רבי מאיר (בפרק קנין תורה) בכל העוסק בתורה לשמה, והיה מקדיש מחשבה והתבוננות – בכל מקרה ששאלו או שהיו זקוקים לעצתו – איך היא טובת השואל ומה לייעצו.
במועד מסויים קרה בירושלים עסק ביש שהיכה גלים. נוכל אחד הוליך שולל מספר ניכר של חתנים וכלות, כאשר פיתה אותם להפקיד אצלו את כספי הנדוניא שלהם, תמורת רווחים גדולים מאד. בסופו של דבר אימלל אותם בצורה קשה, כשהתברר, שהניחו מעותיהם על קרן-הצבי ולא יקבלו בחזרה אפילו פרוטה אחת.
יוצא מן הכלל, היה אחד מתלמידי "פורת יוסף", שאותו נוכל הציע לו ג"כ בתקופת אירוסיו שיפקיד אצלו את כספו, בהבטיחו, שתוך זמן קצר יצליח להכפיל ע"י הרווחים את הסכום שבידו – וכמובן ב"היתר עיסקא" כשר למהדרין – אבל הבחור לא רצה לעשות מעשה על דעת עצמו. כיון שבא לפני רבינו ושאל איך להתנהג, שקל בדעתו את כל צדדי הענין, ויאמר: "לבי אומר לי שלא כדאי לך…" הלך הבחור בעצת רבו והציל עצמו מהפסד ונזק.
כשסיפר אח"כ את הדבר לחבריו, השתוממו כולם והתפלאו, מה ראה רבינו לייעצו שיאסוף ידיו מן העיסקא שהציעו לו?
הלך מישהו ושאל אותו: "כלום צפה מראש את התוצאות?" השתמט וענה: "מה עולה בדעתך, אלא הרווח המוגזם שהנוכל הבטיח לא נראה בעיני…"
(מתוך הספר 'וזאת ליהודה')