'סימנים': חז"ל הנהיגו לאכול בליל ראש־השנה פירות וירקות שונים לסימן טוב על־פי שמותיהם, ולבקש על קיום הדבר אשר עליו נעשה הסימן, ואלו הם: 'רוביא' – שירבו זכויותינו; 'כרתי' – שיכרתו שונאינו; 'סילקא' – שיסתלקו אויבינו; תמרים – יתמו שונאינו; ו'קרא' – "שיקרע (רוע) גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו". ובמרוצת הדורות נוספו סימנים נוספים: תפוח טבול בדבש – שתתחדש שנה מתוקה; רימון – נרבה זכויות כרימון; ראש של בהמה או עוף – שנהיה לראש ולא לזנב; דגים – שנפרה ונרבה כדגים.
'תשליך': מימות הראשונים נהגו ללכת ביום הראשון של ראש השנה לים או לנהר ולומר את הפסוקים: "מי א־ל כמוך נושא עוון… ישוב ירחמנו… ותשליך במצלות ים כל חטאתם". מנהג זה מכונה 'תשליך', והוא כזכר לעקֵדת יצחק, שבדרכו אליה עבר אברהם אבינו דרך נהר והגיעו המים עד צווארו, והתחנן להשי"ת: "הושיעה כי באו מים עד נפש"; ובכתבי האריז"ל מובא שיש ללכת לאחר תפילת מנחה, לפני שקיעת ־ החמה, וכנהוג בימינו. וטוב לקיים את המנהג בסמוך למים שיש בהם דגים, לסימן טוב שנפרה ונרבה כדגים.
המנעות משינה ביום: נוהגים שלא לשכב לישון בראש ־ השנה בשעות היום, על ־ פי מאמר חז"ל שהשוכב בראש ־ השנה 'שוכב' מזלו, ולדעת האריז"ל מותר לישון לאחר חצות ־ היום; ונחלקו הפוסקים אם יש להקיץ משנת הלילה לפני עלות ־השחר, ואף לדעת המקלים, יש שהורה שאם התעורר משנתו לאחר עלות ־ השחר לא ישוב לישון. ומי שראשו כבד עליו ומוכרח לישון, או שקשה לו לכוֵּן בתפילתו אם אינו ישן ביום, רשאי לישון. ויש שכתב שנהגו כך רק לענין שינה בשכיבה, ולא לענין שינה בישיבה.
[סימן תקפג, סעיף א-ב, ס"ק ה-ט; ביאורים ומוספים דרשו, 13-15]