"והנה אנו רואין בהגיע איזה חשש נזק ממון בעיר, וכל שכן חשש סכנת נפשות, מתאספים יחד נכבדי העיר ומבקשים עצות ותחבולות לקדם פני הרעה, למלט את העיר מהאסון. ובעניני שמים, הכל רואים גודל ההפסד חילול השם הגדול הנעשה בעיר מפריקת עול בגלוי, ואין איש שם על לב כי יש חובה להתאסף, ולהתיישב כדת מה לעשות לכבוד מלכו של עולם, יוצר נפשנו שיתקדש כבודו על כל פנים על ידי אלה השלֵמים באמונתם.
אהובי עליון! חלילה לנו לשבת בחיבוק ידים ולומר נואש, כי אם כל יראי ה' שלומי אמוני ישראל, עליהם להתאסף יחד להתייעץ כדת מה לעשות לחיזוק עבודת ה' וקידוש שמו. והעיקר – בחיזוק לימוד התורה! שההתרשלות בזה בעוונתינו הרבים גדולה מאד. ואמרו חכמינו ז"ל: ויתר הקב"ה על שלוש עבירות החמורות, ולא ויתר על עוון ביטול תורה. וכן אמרו: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת – אוי להם לבריות מעלבונה של תורה! וכל הקלוּת והקרירות שנעשו בקיום הדת בעוונתינו הרבים, באו על ידי שכחת התורה, כי הלימוד מביא לידי מעשה".
[תורת הבית, מאמר 'עת לעשות לה", בשינויים קלים]