יעקב א. לוסטיגמן
"ראש השנה זהו יום שבו אנחנו בראש ובראשונה ממליכים את המלך, מלכו של עולם.
כמובן, בתפילות הימים הנוראים אנחנו מזכירים בפירוש את המלכתו של בורא עולם – "וידע כל פעול… ויאמר כל אשר נשמה באפו ה"א ישראל מלך"; ויאתיו כל לעובדך… ויתנו לך כתר מלוכה"; מלכויות זיכרונות ושופרות, ברכת 'המלך הקדוש', ברכת 'מלך על כל הארץ… ועוד כהנה וכהנה.
אבל השאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו היא – כיצד אנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא גם על עצמנו! איך אנחנו עושים את זה בפועל. מעבר להכתרתו בדיבור, איך אנחנו עושים זאת למעשה?
שאלה נוספת שיש להתבונן בה: הרי כל יהודי כבר ממליך את הקב"ה בעצם הדבר שהוא מתפלל, לומד, מקיים את ההלכה בכל מעשיו. מהי ההמלכה המחודשת שיש לנו בשנה החדשה? במה אפשר להוסיף ולהשתבח?
"ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" – מדייק מורי ורבי ראש הישיבה הגר"ד פוברסקי, שהם אמנם היו יראי שמים, אלא שהיה זה מכח ההרגל! החתם סופר שואל מה היה ה'מתן תורה' המיוחד של ערבות מואב, היות שאין אדם עומד על דעת רבו אלא אחר ארבעים שנה, אז צריך מתן תורה מחודש. אדם מתבונן שוב, מחפש משהו חדש מה אני יכול לעשות שלא עשיתי אתמול. הממלכה כבר קיימת, אלא ההמלכה היא להוסיף עוד נקודה במחשבה או אפילו במעשה בנושאים שאתה כבר מקיים ומכיר מימים ימימה.
עניין נוסף שכדאי לשים אליו לב בימים אלו הוא שלא אחת קורה, שמגיע אדם לבית הכנסת בראש השנה, או בכל יום אחר בשנה, הוא פותח את המחזור ומרגיש שלבו חלל בקרבו. אין לו רגש מיוחד, הוא לא מצליח להיכנס לאווירה, מקור עיניו יבש ודמעות מסרבות לזלוג על לחייו, הוא לא מצליח אפילו להתפלל עם כוונה עמוקה קצת יותר מהרגיל.
גם בכזה מקרה אסור לו לומר נואש, ולהיכנע לאטימות שהשתלטה על לבו. בין אם הוא אדם רגשן יותר בימים כתיקונם, ובין אם הוא תמיד מרגיש כמו עץ יבש שאינו יכול להתחבר בצורה עמוקה למילות התפילה.
העצה לזה מופיעה בספרים הקדושים שנקטו בלשון חז"ל: "השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך".
להתפלל קצת בקול, ולהקשיב למילים, ברמה הכי פשוטה של הפשט, באופן הכי בסיסי. פשוט להקשיב, לומר את המילים ולהקשיב להן, לחשוב על המילים הללו בלי פלפולים, בלי התרגשות מיוחדת ובלי שום דבר אחר. התועלת מזה היא כפולה, קודם כל התפילה הופכת פתאום לתפילה בכוונה, גם אם זו כוונה יבשה כביכול. עוד מובא בעניין הזה שלמעשה מי שמתפללת זו הנשמה ולא הגוף, ולכן ההרגשים של הגוף אינם אמורים למנוע מהתפילה לעלות מעלה מעלה ולחולל פלאות. צריך רק להתפלל, הנשמה כבר עושה את כל השאר.
ויש בזה כמובן עוד תועלת, כשאדם מתפלל ככה במשך עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה, בסופו של דבר הניצוץ יידלק, ההתלהבות תגיע, ההתרגשות תשוב ותפציע והתפילה כולה תהפוך להיות חיה, תוססת וסוערת כאש בוערת לאבינו שבשמים.