סיפר הגאון ר' יעקב ו. מעיה"ק ירושלים תובב"א, מעשה נס ופלא – השגחה פרטית שאירע בביתו לפני כמחצית השנה בימות הקיץ תשע"ח.
קביעות הייתה לו לבנו בן ה-12 ללמוד עם חברותא – ילד בן גילו בשעה שבע בבוקר לפני לכתם ל'תלמוד תורה'. ויהי באחד הלילות השתתפו השניים במסיבה שנגמרה בשעה מאוחרת ביותר, והסתפקו האם לבטל למחרת את קביעות לימודם. סוף דבר החליטו שאין לבטל קביעות. אמנם מה יעשו באם תתגבר העייפות על אחד מהם? על כן קבעו כי מי שיקום ראשון יתקשר בטלפון אל השני לעוררו.
למחרת התעורר אחד מהילדים בשעה 6:45 ומיהר להתקשר לחברו. הלה היה שקוע היטב בשנתו ולא שמע מאומה, אולם אמו התעוררה מרעש הטלפון, ומאחר שלא ידעה מיהו המתקשר בשעה מוקדמת כזו (כי לא ידעה מכל ההסכם שערך בנה עם חברו, ומסתבר שאילו ידעה לא היתה עונה אלא אדרבה היתה מניחה את בנה יקירה להמשיך לישון לרוב עייפותו), מיהרה לענות.
והנה מכשיר הטלפון היה מונח בחדר על יד המרפסת, וכשהגיעה אל הטלפון ראתה את בנה הקטן כבן שלוש (שכבר התעורר מוקדם יותר), יושב על הגדר, רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ… וביתם הוא בקומה חמישית… ומי יודע מה היה קורה רח"ל אם לא החלטתם הנחושה של ילדי החמד להחזיק בקביעותם למרות עייפותם, וכמה מנפלאות ההשגחה פרטית יש בדבר, שאמו לא ידעה מההסכם שבין הילדים, ושהטלפון היה מונח ליד המרפסת, ושהבן בעצמו לא התעורר.
ולמדנו מכאן מעשה ה' כי גדולים המה, ובר מן דין למדנו כוחה של 'קביעות' וקבלה טובה. וראה נא מה שכתב הרה"ק ה'שם משמואל' זי"ע (שמות תער"ב) על הפסוק (לעיל א יב) 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ', וברש"י: 'בכל מה שהם נותנים לב לענות, כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ', והיינו, כי כאשר 'זממו' לענות את בני ישראל, כבר נחשב להם הדבר כמעשה, כי אצל עכו"ם מצרף הקב"ה מחשבה למעשה (ירושלמי פאה א א), לכן מיד בתחילת זממם כבר שידד הקב"ה מערכות הטבע וברא לבני ישראל גוף חדש שיוכלו לילד ששה ששה בכרס אחד, מה שלא היה מעולם כדבר הזה, ו'כן ירבה וכן יפרוץ'.
ומסיים ה'שם משמואל': מכאן ילמד כל אדם קל וחומר לנפשו, ומה אם בעבור 'מחשבה רעה' של המצריים שינה הקב"ה את גוף היהודי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בשעה שאחד מישראל מקבל על עצמו קבלה טובה, 'ובמחשבתו' רוצה הוא לישב על התורה ועל העבודה, ודאי שתיכף ייהפך להיות איש אחר ברוחניות ובגשמיות.
(הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, באר הפרשה וארא תשע"ט)