"שלח לך אנשים"
מדוע הלכו המרגלים בעצה רעה? הלא הכתוב מעיד בהם שכשרים היו. מה גרם להם לקיים את דבר ה' אשר אמר אל משה, מתוך מחשבה רעה?
המפרשים עוסקים בשאלה זו, ומשיבים עליה בכמה וכמה דרכים.
דבריו של הזוהר הקדוש (ח"ג דף קנח) בעניין, מבהילים ממש, וזו לשונו:
"אמרו [המרגלים]: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין" – אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מלהיות ראשים [נשיאים] וימנה משה ראשים אחרים", דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי" – במדבר זכינו להיות ראשי ישראל, אבל בארץ ישראל לא נזכה לכך.
הסיבה שגרמה לנשיאים להוציא את דיבת הארץ, הייתה, אם כן, תאוות הכבוד שהתעוררה בהם כשהתקרבו לארץ ישראל. הם ידעו כי בבואם אליה יסתיים תפקידם כנשיאים, ויתמנו אחרים תחתיהם.
כיון שהייתה להם נגיעה אישית, לא יכלו לראות את הארץ במבט נקי. נגיעתם עוותה את מראה עיניהם, וגרמה לכל ישראל בכיה לדורות.
כבר בתחילת פרשתנו אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה, שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".
כיצד זה לא לקחו מוסר? לאחר שהבנו את שורש חטאם של המרגלים, נבין גם את התשובה לשאלה זו: כאשר אדם נגוע, הוא אינו יכול לקבל מוסר. הנגיעה מרחיקה ממנו כל מה שרואה, שומע ולומד, ומונעת ממנו להפיק לקח, ולראות את הקשר להנהגתו האישית.
תאוות הכבוד היא חוט השערה המבדיל בין מצב של "באותה שעה כשרים היו", למצב של "מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה".
הקושי לוותר על הכסא
אחד הדברים הקשים ביותר לאדם הוא לוותר על כסאו. רק הכיסא אגדל ממך…
הכיסא, המעמד שיפסידו – עיוור את עיניהם של המרגלים כשוחד, וגרם להם למצוא חסרונות ופגמים בארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, עד שדימו בנפשם כי מוטב לישראל להישאר במדבר מאשר לבוא לארץ.
לפחות בינתיים, אמרו, עד שתחלוף המגפה הנוראה שיש בארץ והכל מתים ממנה, עד שימותו הענקים אשר חיים בה – בינתיים נישאר במדבר והכל יישאר במתכונתו…
הכבוד דוחק את לב האדם
איש האלוקים רבנו משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, מזכיר את חטא המרגלים בספרו "מסילת ישרים" (פרק יא) בעניין חמדת הכבוד. ספר נפלא זה, קטן כמות הוא, אך עומקו – עד אין חקר. ראוי לכל אדם לעין בו וללמוד מתוכו בהתבוננות ובשימת לב על דרכיו והנהגתו.
בדברו אודות חמדת הכבוד, מונה הרמח"ל רשימת אירועים קשים שאירעו בישראל, ושורש כולם – חמדת הכבוד:
"יתירה עליה חמדת הכבוד, כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו.
הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד, הוא מה שאמרו ז"ל (סנהדרין קב ע"ב): תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? אמר לו: בן ישי בראש. אמר לו: אי הכי לא בעינא [אם כך, איני רוצה].
מי גרם לקורח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא (במדבר טז, י): 'ובקשתם גם כהנה'. וחכמים ז"ל (במדבר רבה יח) הגידו לנו, כי כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא, והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו.
הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם…
כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם".
הכבוד דוחק את לב האדם לבחור ברע. רוצה אתה להיות עבד נאמן לה'? שים עצמך כאסקופה נדרסת. מי ששפל בעיני עצמו, הקב"ה אוהבו ומרוממו.
"מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח" (ישעיהו נז, טו), פרש רש"י: "מרום וקדוש – אני שוכן ומשם אני עם דכא ושפל רוח, שאני מרכין שכינתי עליו".
אך על הגאה אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה ע"א).
אין כבוד אלא תורה
הכבוד האמיתי היחיד, הוא בלימוד התורה ושמירת המצוות, ובהגדלת כבוד שמים. אין כבוד אלא תורה.
כאשר דוד המלך כרכר ופזז לפני ארון ה', ראתה אותו מיכל בת שאול אשתו, "ותבז לו בלבה" (שמואל ב' ו, טז). נראה היה לה שאין זה לפי כבודו של מלך ישראל. "ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום… כהגלות נגלות אחד הריקים" (שם, כ).
מה עונה לה דוד? "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האימהות אשר אמרת עמם אכבדה" (שם, כב).
אין קלון בדבר אשר נעשה לכבוד ה', ואף העם, אומר דוד למיכל, מבין זאת ואין בכך פחיתות כבוד בעיניהם.
משה רבנו, שהיה עניו מכל אדם, נבחר להיות מנהיגם של ישראל, ודוד אשר אמר: "ונקליתי עוד מזאת", היה מלך ישראל, וממנו יצא מלך המשיח.
כבוד אי אפשר לפרט בעולם הבא…
שנים ספורות לפני פטירתו של מרן ראש הישיבה, רועה ישראל הגראי"ל שטינמן זצ"ל, שנפטר בגיל מאה וארבע שנים, נסעו הוא ויבדלחט"א האדמו"ר מגור שליט"א עם משלחת של כמה ראשי ישיבות, לחזק את העם שבגולה – באמריקה ובצרפת, וגם לאסוף כספים עבור הישיבות והכוללים בארץ ישראל. היה זה כאשר כאן בארץ נגזרו גזרות תקציביות חמורות על עולם התורה; ראשי הישיבות עמדו מול שוקת שבורה, ואברכים בעלי משפחות ברוכות ילדים לא יכלו עוד לכלכל את בתיהם.
המסע הצליח מעל ומעבר למשוער, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינת התרומות. בכל מקום שהגיעו אליו הגראי"ל והאדמו"ר, המתינו להם אלפי אנשים שקבלו אותם בכבוד מלכים, ושתו בצמא את דבריהם. ההתעוררות הייתה גדולה, ואנשים תרמו ככל יכולתם.
דמותו של הגראי"ל, שהיה אז קרוב לגיל מאה, אך נשא על כתפיו את כל עולם התורה והיהדות, תוך שהוא מצוי היטב בכל ענין וסוגיה שעמדו על הפרק, בחדות נדירה וענווה ופשטות שאין לתאר – בה לבדה היה כדי לפתוח את הלבבות.
כששבו לארץ, גילו מלווי הרב שאנשים עזי מצח וחסרי דעת, אשר ראו עצמם כברי פלוגתא לגדול הדור, כתבו כתבי נאצה והדביקו על דלת ביתו. בעוונותינו הרבים ולצערנו הרב, תמיד היו, ותמיד תהיינה, מחלוקות בעם ישראל. וכבר אמרו רמז לדבר: "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו, יא) – הבנים של קרח, המחלוקת, ביזוי תלמידי החכמים, לא מתו! הם ממשיכים תמיד, בכל הדורות…
מלוויו של הגראי"ל רצו לקרוע את הכתבים, אך הוא עצר בעדם, ואסר עליהם להסירם מן הדלת.
"מכל הכבוד שקבלתי שם, לא יישאר לי מאומה", אמר הרב שטיינמן למלוויו, "אך מההשפלה הזאת, אני רק מרוויח. אם היה אדם יודע כמה שווה בעולם הבא כל טיפת ביזיון שנחל בעולם הזה, היה קונה את ההשפלה בכסף מלא. הקב"ה שלח לי מתנה נפלאה עד פתח הבית: ביזיונות! אפשרות נדירה להוריד מעלי את הכבוד שקבלתי בשעתו.
את הכבוד אי אפשר לפרט בעולם הבא. הוא נחשב שם למטבע חסר ערך, אבל ביזיון שווה שם מיליונים!".
באמת, לאחר אותה נסיעה מפורסמת לארצות הברית, שמטרתה היתה להרבות בכבוד שמים, הראו לרב שטיינמן תמונות שצולמו במעמדים האדירים שהתקיימו שם לכבודה של תורה, ותגובתו היתה: "האם יכול אני לקחת את התמונות האלו לעולם העליון? האם התמונות האלו 'יעבדו' שם? הלא שם הכל כבר מצולם! ולא רק התמונה, אלא גם מחשבות הלב וכוונותיו האמתיות, שהיו בזמן שהתמונה צולמה! רק הקב"ה, שהוא בוחן כליות ולב, יכול לדעת עד כמה 'לשם שמים' יש בכל התמונות האלו".
ראש הישיבה עובד כפועל
גאון עוזנו מרן רבי חיים פלאג'י זצ"ל – החבי"ף בספרו "ארצות החיים" (שער ט') מזכיר נקודה נפלאה:
גדולי עולם מכל תפוצות תבל פשטו את גלימתם וויתרו על מעלתם כדי לעלות לארץ הקודש. רבני קהילות בתימן ובמרוקו הגיעו לארץ, ואיש לא הכירם כאן. הם חיו כאנשים פשוטים שבפשוטים, אך קיבלו זאת באהבה ובשמחה, על הזכות לשבת בארץ המובטחת.
הגאון הגדול, אב בית דין מקודש רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל, היה ארי שעלה מבבל. בבגדד היה ראש ישיבה וראש אבות בתי הדין, אך כשהגיע לארץ – שלחוהו לכפר סבא. ישיבה ללמוד בה לא היתה לו שם, וגם לא אנשים שיכירו בגדלותו, ובלית ברירה, יצא לעבוד בפאלחה…
באחד הימים ראה אותו שם אדם שהכירו מבגדד, ונדהם.
"במחילה מכבוד תורתו", אמר, "מה עושה כאן הרב?".
"פועל אני".
נחרד אותו אדם, אך רבי סלמן הרגיעו. "בארץ ישראל", הסביר, "לא אכפת לי להיות אפילו פועל"…
הלה פנה תכף ומיד לראשון לציון, הגאון רבי יצחק נסים זצ"ל, ואף הוא הזדעזע. גאון עולם כזה, הבקיא בחושן משפט ישר והפוך, עובד בשדה כאחד הפועלים? ומיד הושיבוהו בבית הדין הגדול לערעורים כראוי לו, אך הוא מעצמו, מוכן היה להיות פועל.
להבדיל, היו אנשים עשירים בעלי בתים ושדות, צאן ובקר, שנטשו הכל ובאו לארץ בחוסר כל. מאנשים בעלי יכולת ומעמד הפכו לנוטעי עצים ביערות של הקרן הקיימת, אך הסכינו לכל כדי לחיות בארץ אשר עיני ה' בה.
משה רבנו התחנן לפני הקב"ה להיכנס לארץ ישראל, ובקש שאם לא כאדם – לפחות ייכנס אליה בגלגול בבהמה!
אכן, כדאית היא ארץ ישראל להקריב עבורה הכל!
מוציאין את האדם מן העולם
אך המרגלים לא נהגו כן. הם הוציאו את דיבתה של הארץ רעה, ועכבו את עם ישראל מלבוא אליה.
יתר על כן, התוצאה של חטא המרגלים היתה נוראה: שש מאות אלף רגלי מעל עשרים שנה, כולם מתו במדבר!
לכל זה גרמה תאוות הכבוד שהתגלתה בהם, וכבר אמרו רבותינו: (אבות ד, כא): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
נתבונן בפרשה נוראה זו, ונשים על לבנו להתפלל ולהתחנן לפני ה' שירחיקנו מחמדת הכבוד כמטחווי קשת, ונזכה שכל תאוותנו לא תהיה אלא לעבדו, כמו שנאמר: "תאוות צדיקים אך טוב" (משלי יא, כג).
(מתוך 'משכני אחריך')
2/286