הרב אברהם פוקס
בספר 'הכל לאדון הכל' שנכתב ע"י הרבנית רוחמה שיין, בתו של הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל מבוני היהדות באמריקה (חמיו של ראש ישיבת תורה אור הרה"ג רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, עלה לארץ ישראל בשנת ת"ש), מסופר סיפור על כלי המקדש שנמצאו במערה בירושלים ונשלחה על כך שאלה לחפץ חיים. בת נוספת של הרב הרמן התחתנה עם ר' יוסף ליפא שטרן, בנם ר' משה אהרן שטרן היה משגיח בישיבת קמניץ, אחד מנכדי המשגיח, ר' לייבל שטרן סיפר לי גם כן את הסיפור בתוספת פרטים ומזווית אישית שלו ששמע אותו בעצמו מר' נחום דוד הרמן בנו של ר' יעקב יוסף.
כאשר נפטר ר' יעקב יוסף, הלוויה יצאה מביתו של בנו ברח' יוסף בן מתתיהו בירושלים, וכמנהג אנשי ירושלים בניו ונכדיו של הנפטר לא יצאו ללוויה. נשארנו בביתו מספר לי ר' לייבל, הייתי נער בר מצוה, ולפתע צועק ר' נחום דוד, עכשיו אני נזכר, עכשיו אני נזכר, אתם חייבים לשמוע את הסיפור! חיש קל התאספנו סביבו כל המשפחה ור' נחום דוד החל לספר:
לפני עשרות שנים, יהודי אחד קנה שטח בירושלים באזור הר הבית והיגיע עם פועל ערבי למקום לבדוק את השטח, בהתבוננות שלו על שטחו, הוא שם לב לסלע גדול שנראה לא קשור לסביבתו, וכאילו הונח שם בכוונה על ידי אדם, בכוחות משותפים עם הפועל הם מזיזים את הסלע ואז מתגלה להם פתח באדמה, הם זורקים פנימה אבן כדי לאמוד את עומקה על פי זמן רעש נפילתה פנימה, והם מבינים שזו מערה די עמוקה, גם הוא וגם הפועל הערבי רצו לרדת לתוכה, מי יודע מה יש בתוכה ואלו סודות טומנת המערה בעיר הקיימת אלפי שנים, הם מביאים חבל ארוך ומסכמים ביניהם שראשית ירד בעל הבית היהודי עם חבל לתוכה,
לאחר מכן הפועל ימשוך אותה החוצה ואז הפועל יירד פנימה. היהודי קשר לגופו חבל והשתחל אל תוך המערה, תוך כדי שהערבי שנשאר למעלה מסייע לו ומחזיק את קצה החבל. משנכנס היהודי אל תוך המערה, הוא ראה כי מדובר במערה גדולה וכי מצויים שם כלי זהב בדמות המזבח, המחתות, הארון ועוד שלל רב של כלי זהב ומטבעות.
משך היהודי בחבל כסימן לכך שברצונו לצאת מהמערה. הערבי העלה אותו, ומשיצא היהודי ביקש ממנו הערבי שגם הוא רוצה לרדת אל תוך המערה. היהודי הסכים. הערבי נאחז בחבל והשתלשל אל תוך המערה, אבל פתע איבד אחיזתו ונפל בצעקה מרה לתהום, היהודי קרא אחריו פעם ופעמיים ומשלא נענה, קשר החבל וירד לבדוק מה עלה בגורלו, וראה שהערבי נפח נשמתו. עתה הבין היהודי שלא יוכל להמלט מביאור הענין לשלטונות כשיבואו בני משפחת הערבי לחפשו כי הרי הוא היחיד שהיה יחד איתו ועל ידי זה יתוודע מקום האוצר של הכלים המקודשים לבעלי השררה והכח ומי יודע מה יהיה סופם… . לאחמ"כ החליט היהודי כי אין לו ברירה ועליו לברוח מארץ ישראל. וכך היה, הוא לקח יחד אתו את בני משפחתו ולאחר טלטולים רבים הגיע לאמריקה.
כשהגיע לניו יורק החל לתור אחר אדם גדול וירא שמים שיוכל לעזור לו בעניין זה, וכך הוא הגיע לרבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל במשך ימים מספר הוא בא לשמוע את שיעוריו בישיבת תפארת ירושלים, לאחר מכן ניגש אליו וסיפר לו בדייקנות את מה שראה בארץ ישראל, ואת כל פרשת הכסף והזהב תוך שהוא מצייר לו על דף נייר את מפת המקום בדיוק רב.
הרב הרמן הקשה על היהודי בקושיות ושאלות ולאחר שגמר בדעתו שהיהודי דובר אמת, החליט שהאדם היחיד עלי אדמות שאפשר לשאול אותו שאלה זו הוא החפץ חיים, בתחילה חשב -מספרת ביתו הרבנית שיין בספרה הכל לאדון הכל- לשלוח את ר' חיים ורשבסקי שהיה מקורבו, מאמריקה לראדין הרחוקה, וששמעה על כך בתו הרבנית שיין, מיהרה לשאול את אביה על דבר השליחות, אך הרב הרמן ענה לה קצרות: רוחמה, זהו דבר שלא אוכל לספר לך. מסיבות בלתי ידועות ואפשר שמחמת המרחק הרב החליט כך, שינה את דעתו, ובמקום זאת שלח מכתב רשום אל בנו ר' נחום דוד שלמד במיר שהיתה אז בפולניה, אליו צירף מכתב חתום אל החפץ חיים והורה לנחום דוד להעביר אליו את המכתב מיד מבלי לפותחו.
ר' נחום דוד קיבל את המכתב ומיד יצא לראדין למלא את בקשת אביו, כשהוא נושא עמו את מכתבו של אביו מאמריקה הרחוקה. כשהגיע לביתו של החפץ חיים בראדין, הציג את עצמו ואת המכתב שנשלח עבור גדול הדור, החפץ חיים ששמע זה מכבר על אביו הרב יעקב יוסף הרמן קיבל את פניו, החפץ חיים היה בדיוק לאחר ברכת המזון, סיפר ר' נחום דוד, ואני רואה אותו מתכופף לרצפה ואוסף את הפירורים כשהוא מפטיר לעצמו איננו צריכים אורחים כמו 'נקי' – הלא הוא אותו שד המובא בגמרא שמגיע לבית שלא נזהרים בפירורים. הוא מגיש את המעטפה לחפץ חיים שפותח את המכתב, ומכיון שכתב ידו של הרב הרמן היה קשה עליו לקריאה, ביקש החפץ חיים מר' נחום דוד לקוראו באוזניו, החפץ חיים, יעיד עשרות שנים לאחר מכן ר' נחום דוד, הקשיב בריכוז רב לקריאת המכתב, לאחר מכן הוציא מהארון ספרים אחדים ושקע בהם בעיון.
לאחר זמן פנה לר' נחום דוד ואמר לו שעל פי התיאור של המקום בו נחשפה תגלית זו יתכן מאוד שכלי זהב אלו הם כלי הקודש מבית המקדש, לאחר מכן שרף החפץ חיים את מכתבו של הרב הרמן, ואמר לר' נחום דוד לא לגלות כהוא זה לאיש מכל הענין, וכל הענין ישכח אמר מרן החפץ חיים, והוסיף שכל עוד היהודי הזה בחיים יישמר סוד זה. לפני שיצאתי סיפר ר' נחום דוד, אומר לי החפץ חיים שאקח עמי צידה לדרך שני סנדביצ'ים, אך אני טענתי לעומתו שיש לי מספיק אוכל שהבאתי בשבי שיספיק לזמן הנסיעה ברכבת, אך החפץ חיים דחק בי לקחת, וכמובן שאין מסרבין לגדול, ובסופו של דבר היתה תקלה ברכבת והיא התעכבה כחמש עשרה שעות ונצרכתי לאוכל שהיה עמי מביתו של החפץ חיים. אך כבר שיצאתי מביתו, אני לא מצליח לשחזר בזכרוני על מה דברתי עם החפץ חיים, ואני זוכר רק את זה שהייתי אצלו ושוחחנו, אך פרח לגמרי מזכרוני הנושא והדין ודברים שהיו לי איתו, הגעתי לישיבה, ונשכח מכל הענין.
וכעת, מסיים ר' נחום דוד את דבריו, כשאבא נפטר ואני לא יכול לשאול אותו על זה, אני נזכר בכל הסיפור ועל מה שדיברתי עם החפץ חיים, אך כמו שהחפץ חיים אמר לי לפני עשרות שנים: כל הענין יישכח ואיש לא יידע על מקומם של כלי המקדש.
(הרב אברהם פוקס מתוך 'לקראת שבת')
נ.ב.
כתבה זו התפרסמה תחילה בגירסא שונה, ולבקשת הקוראים הבאנו גירסה חדשה.
2/2062