בהיותי נער עול ימים כבן ט' שנים קרה המקרה, ובאסרו חג שבועות חשתי כאבים עזים בבטני. עד מהרה התברר כי מדובר בדלקת התוספתן, אפנדיציט בלע"ז, והוחשתי לבית החולים לניתוח דחוף להוצאת הנגע. זכורני את ההתרגשות שאחזה בי לשמע דברי הרופא שעלי לעבור ניתוח. ניתוח היה נשמע לי משהו גדול ומפחיד מעולמם של הספרים. "ניתוח? אמיתי? לי?!" כבר דמיינתי את התרגשות החברים וכו'.
ב"ה הניתוח עבר בשלום ובהצלחה רבה, ואחריו תקופת ההתאוששות עם הרבה 'צ'ומי' מן החברים כיד ה' הטובה. כעבור שנה, גמלה בלבי ההחלטה, כי לאות הודיה להשי"ת על הנס ופלא שעשה עמי בהצלחת הניתוח, אערוך מידי שנה סיום מסכת ב'יום השנה' לניתוח, ח' בסיון. ואכן בשנה הראשונה ערכתי סיום על מסכת מן המשנה, ולשנה אחרת כבר על מסכת גמרא, וכך התמדתי ושילמתי נדרי מידי שנה ושנה.
ככל שהתקדמו השנים, חשתי אי נעימות גוברת בעריכת הסיום. הרי כל עצמו של הסיום הוא להודות לה' על חסדו, ומתוקף כך מחויב לספר על כך למשתתפים, אך אז, כאשר הם שומעים את החסד העצום, הם מאוד מתפלאים. לכל אדם שני קרוב משפחה מדרגה ראשונה שעבר את ניתוח האפנדיציט, ניתוח פשוט ומצוי מאוד. ואם כן, מהי ההתרגשות המיוחדת? מאידך גיסא, לא היתה נוחה דעתי לחדול מעריכת הסיום, דבר שהתמדתי בו כל כך. וכי נאמר להשי"ת – "רבש"ע, בסוף הנס שלך לא גדול כל כך"? ודאי שאם היה סיפק בידינו להודות לה' על כל חסדיו שעושה עמנו בכל יום, היינו מוסיפים כהנה וכהנה.
המשכתי במבוכה לערוך את הסיום דבר שנה בשנה בעקשנות לא לגמרי מובנת, עד לשנה האחרונה – בה התווסף מימד חדש לסיפור.
*
סב היה לי, סב סבתי, איש יהודי בארץ הגר ושמו רבי אברהם מרדכי פלברבאום. היה מתגורר בקאסאן העיר, עיר גדולה לאלוקים, והיה מנכבדיה ומפני קהלה, 'כלי קודש' – בעל תפילה, שו"ב ומורה הוראה. היה מקורב וחביב מאוד אצל אדמור"י בית קאסאן ואיש סודם לכל עניין שבקדושה. נלקח לבית עולמו בסערת החורבן הגדול באירופה, הי"ד. בידי המשפחה נשתמרו רסיסי הוד ותיאורים מפי שרידי העיר והמשפחה על דמותו הגדולה, על סדר חייו ועל שלל מעלותיו, לצד ביטויים מפעימים עליו מצד אדמור"י קאסאן. אני, כנכד נכדו, גדלתי וספגתי לתוכי את הסיפורים והתיאורים הנ"ל, והתעוררה בי תחושת ההערצה והחיבור לדמותו.
בחורף אשתקד נערכה בעירי מגבית כלשהי אשר נטלתי בה חלק, ושאלוני מנהלי המגבית האם ברצוני להקדיש תרומתי להנצחת אי מי. חשבתי שאולי הגיע הזמן להנציח לעילוי נשמת סבי הנ"ל נבג"מ (שלא כדרך העולם שאדם זוכר את אבותיו ואבות אבותיו מן הדור האחרון בלבד, ובשבילם מנסה לפעול בכל הזדמנות). אך מכיוון שלא זכרתי את שם אביו, עליתי לביתי, שם היה לי ספר שהוציא בן דוד למשפחת פלברבאום, אשר בראשו הקדשות לכל אבות המשפחה, ובו בדקתי את שם הסבא זצ"ל.
לתדהמתי הרבה, אני מגלה שם את הכיתוב הבא: "לזכרון עולם בהיכל ה' וכו' מוה"ר אברהם מרדכי בן מוה"ר שמואל יהודה הי"ד, נעקה"ש ח' סיון תש"ד". ח' סיון, יום הניתוח ז"ל! הדבר הכה אותי בהלם וגרם לי להתרגשות רבה לגלות בדיוק כאשר אני מתעורר לפעול לטובת נשמתו, שכל שנה ביום פטירתו אני עורך סיום מסכת בלא נודע ובהתעקשות תמוהה. ובוודאי שמועיל לעילוי נשמתו, ולכל הפחות כשאר מצוות ומעשים טובים שמקיימים יוצאי חלציו. כמובן שמעתה גמרתי אומר שזכור אזכרנו בשעת הסיום, שיועיל גם כן לטובת נשמתו.
*
אך בזה לא תם המעשה.
כאמור, גיליתי את דבר היות יום ח' בסיון היארצייט של סבי זצ"ל, בחודש טבת תשע"ט. לאחר כמחצית השנה, בחודש סיון, התכוננתי לערוך את סיום המסכת בליל היארצייט בשטיבל המקומי, אך עד אז שכחתי שוב את שם אבי הסב. בכוונתי היה לבדוק זאת שוב בספר הנ"ל בשעות הצהריים בהן אני בביתי, אך הדבר נשכח מליבי. לכן אפוא בשעות הערב יצרתי קשר טלפוני עם קרובי משפחתי על מנת לברר את השם. ראשית התקשרתי לדודי שליט"א, הידוע כבעל זיכרון יוצא דופן, ולשם שינוי הוא לא זכר, אלא יעץ לי להתקשר לסבתי תחי' לאויו"ש, לברר אצלה ובטח תשמח מאוד.
כן עשיתי. הסבתא תחי' שמעה בשמחה גדולה כי אני מתעתד לערוך סיום מסכת לעילוי נשמת סבה, אך הוסיפה עוד לבקשני, מאחר שביום זה חל גם יום השנה לאחותה נכדתו, מרת חנה בת ר' משה חיים פלברבאום ז"ל, אשר נפטרה בלא להשאיר זש"ק אחריה, ודאי תועיל הקדשת הסיום ויועיל הקדיש אף לעילוי נשמתה. הפלא ופלא! אם לא הוצרכתי להתקשר אליה, היינו, אם הייתי זוכר לבדוק בספר את שם סבי, או אם הדוד שליט"א היה זוכרו, לא הייתה נזכרת הדודה ז"ל. ומי יודע אם לא התגלגל כל המעשה של הניתוח, הסיום, היארצייט ושכחת השם, רק בשביל לזכות לאותה נשמה גלמודה. וה' חפץ לזכות את ישראל בחייהם ובמותם.
*
אף עצם היות יום ח' בסיון היארצייט של הסבא ר' אברהם מרדכי זצ"ל, אף הוא כרוך בסיפור של 'סיום'!
בימי האימים של מלחמת העולם השניה, כאשר גם הונגריה כבר החלה להיכבש לפני חילות הגרמנים ימ"ש, ובעיר קאסאן נסתגרו היהודים בגטו בהמתנה ל'אקציה' הנוראית, וביניהם סבי זצ"ל ה' יקום דמו, היה שם שוטר הונגרי בכיר אשר היה לו חוב הכרת הטוב לסבי, בעקבות מעשה שהיה שפעל לו סבי ישועה אצל האדמו"ר מקאסאן עבור בנו שהיה בסכנה גדולה. וכהכרת הטוב בא לסבי לעדכנו, כי למחר תתרחש האקציה.
וסיפר עד הראיה, אחד האודים המוצלים, כי בשמוע סבי זאת, התחנן מאוד לאותו שוטר שידאג לדחות את האקציה במספר ימים. וב"ה חפץ ה' בידו הצליח. וכאן היה אותו העד תמה, מה ראה סבי להרוויח מדחייה זו.
אכן השלמת העניין התבהרה מפי עד אחר, שסיפר כי פגש את סבנו זצ"ל בגטו, ביום האחרון ממש, ובת שחוק על פניו. היה נראה כמנותק מן המתרחש. שאלו: "ר' אברהם מרדכי, מה לך שמח כל- כך?" וענה לו הסבא זצ"ל בחדווה: "הן עתה סיימתי את הש"ס בפעם הרביעית בעיון!" הנה, כנראה לכן רצה כל כך לדחות את מועד האקציה. רצה להספיק להשלים את הש"ס.
*
יהיו הדברים להרבות כבוד שמים, ולעילוי נשמת הר' אברהם מרדכי ב"ר שמואל יהודה, ונכדתו חנה בת ר' משה חיים, תנצב"ה.
(מכתבו של בעל המעשה הרב יצחק פריד, פורסם ב'אספקלריא')