הרב מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א
מורה הוראה 'נאות שמחה' מודיעין עילית
כז.
דנו הפוסקים במצוות מילה שצריכה להיות ע"י יהודי שהוא בעצמו מהול. מה הדין מי שנמול ע"י רופא שהוא מחלל שבת בפרהסיא, או שהוא בעצמו אינו מהול רחמנא ליצלן, האם בדיעבד מועילה המילה? והאם בעל תשובה, שבקטנותו נמול ע"י מוהל מומר, צריך לעשות הטפת דם ברית? והאם במומר שבזמנינו הדבר שונה?
מילה ע"י גוי פסולה
הבה ונלמד מדברי הגמרא בעבודה זרה (דף כז.), שנחלקו אמוראים מה המקור שמילה על ידי גוי פסולה. האם מהפסוק שנאמר: "ואתה את הברית תשמור", או ממה שנאמר: "המול ימול", שמי שהוא מהול רק הוא יכול למול, והגמרא אומרת שגוי מהול פסול למול, גם לפי הפסוק של "המול ימול", כיון שגוי מהול דינו כערל, ומאידך יהודי שמתו אחיו מחמת מילה, ומחשש סכנה נמנע מלמול, בכל זאת כשר למול, כי יהודי ערל דינו כמהול, לא נחלקו אלא באשה שהיא נחשבת כמהולה אבל אינה בת ברית, לכן לטעם ראשון פסולה ולטעם שני כשרה.
נחלקו הפוסקים האם אשה כשרה למול או לא, השו"ע סי' רס"ד ס"א פסק, שאשה כשרה והרמ"א פסק שאשה לא תמול. יוצא שדעת השו"ע כהטעם ש"המול ימול", ואלו הרמ"א פסק כטעם שנאמר "ואתה את בריתי תשמור".
האם מומר כשר למול
מעתה יש לברר האם מומר פסול לפי שני הטעמים, או שכשר לפי שני הטעמים, או שלפי הטעם ש'המול ימול' כשר, כפי שנתבאר בגמרא שיהודי ערל נחשב כמהול, ולפי הטעם ש'אתה את בריתי תשמור' מומר פסול, שאינו בן ברית.
התוס' (ד"ה איכא) הקשו: למה הגמרא לא אמרה שנחלקו בדין מומר לערלות, שהרי להטעם ד'המול ימול' ודאי כשר, כי ישראל ערל הוא כמהול, ולהטעם ש'אתה את בריתי תשמור' פסול, ות' דמומר נחשב בן ברית, כיון שמצווה למול, והוא בר שמירת ברית אם יחפוץ, לכן לשני הטעמים כשר.
אכן ה'בית יוסף' כתב בשם רבינו מנוח והעיטור שמה, שמבואר בגמרא שישראל ערל דינו כמהול, זה רק כשנמנע מחשש סכנה, אך אם מתכוון להפר ברית – לא, נראה דעתם שמומר לערלות פסול, לפי שני הטעמים, וה'דרכי משה' הביא שה'אור זרוע' נסתפק אם מומר לכל התורה כשר למול, או שדינו כגוי, ולכן פסק הרמ"א שמומר לערלות או לכל התורה דינו כגוי שפסול למול, וביאר הגר"א שדעתו דלפי שני הטעמים פסול, ודייק ממה שהגמרא נקטה ערל, שמתו אחיו מחמת מילה, שנחשב מהול משמע, אבל המומר לערלות לא נחשב מהול.
נוסח ברכת המזון בנוכחות מומר לע"ז
ה'מגן אברהם' בהלכות ברכת המזון כתב (סי' קפ"ט), שכאשר אומרים בברכת המזון "כן יברך אותנו כולנו יחד" – אם מסב מומר לעבודה זרה עמהם – לא יכללו אותו בברכה, אלא יאמרו "כן יברך אותנו בני ברית, כולנו יחד", כי המומר אינו בן ברית כמבואר בתוס' בסנהדרין עב: ו'האבן העוזר' כתב להוכיח, שמומר נקרא 'בן ברית' מסוגייתנו, שהרי להטעם ד'המול ימול' ודאי מומר מהול כשר למול, ואין דינו כגוי מהול, שלגבי קרבן פסח התורה ממעטת ערל וגם מומר, מוכח שמומר אינו בכלל ערל, שא"כ לא הוצרך פסוק נוסף, וא"כ גם להטעם ש'אתה את בריתי תשמור' – כשר, שאם לא כן למה הגמרא לא אמרה שנחלקו בדין מומר, וכהתוס' בסוגייתנו, וכתב שמש"כ הרמ"א לפסול מומר, בהכרח זה רק להצד ש'אתה את בריתי תשמור', וזה כשיטתו שפוסל אשה מלמול, הרי שפסק כטעם זה.
ה'שבט הלוי' (ח"ה סי' קמ"ו), כתב בשיטת הרמ"א, שאין טעמו משום דמומר אינו בן ברית, שהרי מקור דבריו מה'אור זרוע', ובאו"ז (מילה סי' צז') כתב, שלעניין משומד יש להסתפק, שלכאורה יכול למול, דלמ"ד 'ואתה את בריתי תשמור', הרי הוא מצווה, ולמ"ד 'המול ימול', הרי הוא מהול, וכן מסתבר מזה שהגמרא לא אמרה שנחלקו במומר [כהתוס'], אלא שיתכן שאינו יכול למול, כיון שאינו מכוון לשמה, עכ"ד. הרי מבואר מדבריו, שאין הטעם לומר שאינו בן ברית, רק כיון שהוא משומד יתכן שלא כיוון לשם מצוה רק לשם ע"ז [אכן מרבינו מנוח והעיטור שהביא הב"י, מבואר הטעם כיון שגרוע מערל שמתו אחיו מחמת מילה]. ממילא כתב ה'שבט הלוי', שהפסול הוא רק בספק שמא לא כוון. והוסיף שבזמן הזה שהמומרים אינם עובדים עבודה זרה רק מופקרים סתם לתאבון, ובפרט שהרבה מהם בחזקת 'תינוקות שנשבו', לפיכך כתב להקל בדיעבד מכמה טעמים.
- א. שהתוס' סוברים להכשיר.
- ב. שיתכן שהאו"ז יודה במומרים שבזמננו.
- ג. שיש פוסקים שגם כשגוי מל א"צ הטפת דם הברית.
אך האגרו"מ (יו"ד ב' סי' קכ"ג) כתב בגר שנמול ע"י מומר, שצריך הטפת דם ברית בלי ברכה, ע"ש.
מכל האמור נלמד עד כמה חמור למול על ידי רופא מומר. ולעניין מעשה, אם צריך הטפת דם ברית – יש לעשות שאלת חכם, ולברר סוג המומר, אם הוא להכעיס או לתאבון או תינוק שנשבה.
ואליהו מלאך הברית, יבשרנו במהרה בשורות טובות ישועות ונחמות.