"כאשר יסע האדם למדינה רחוקה כאלף פרסאות להשיג איזו סחורה יקרה שלא נמצאת במדינתו, וכשיבוא שם ילך להתענג בתענוגי הגוף ולא ישתדל כלל להשיג הסחורה ההיא, ויחזור לעירו ריקם – הלא הכל ישיחו בו ויחשיבוהו לחסר דעה, לאמר: האם בשביל הבלים כאלה אדם מטלטל עצמו אלף פרסאות?
וקל וחומר לנשמתן של ישראל, שמקורה למעלה אצל כסא כבודו יתברך, ומשם עד לכאן הוא רחוק ריבי רבבות פרסאות, וכל לידתו של אדם וביאתו לעולם הזה בדרך רחוקה כזו הן רק בשביל להשיג תורת ה', וכמו שאמרו חכמינו ז"ל על הפסוק אָדָם לְעָמָל יוּלָּד – לעמלה של תורה; ואם יפטור את נפשו ויחזור לשם ריקם, הלא אין לך שגעון יותר מזה!
וגם ביזה בזה את דבר ה', שאילו היה רוצה להתבונן מעט בקדושת התורה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד על הר סיני להוריש לנו תורתו, ואיך פטר את עצמו ממנה, וזהו היכר שחס ושלום אין דברי תורה חשובים בעיניו; וכמו שאמרו חכמינו ז"ל על הפסוק כִּי דְבַר ה' בָּזָה… הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא – זהו מי שיש לו פנאי לעסוק בתורה ואינו עוסק.
והנה, כאשר יתבונן האדם בימי חייו, ימצא שכמה פעמים בשבוע, ואפשר אפילו כמה פעמים ביום, היה לו פנאי לעסוק בתורה ונתעצל מזה; ומאוד צריך להזדעזע מזה, פן יכנוהו חס ושלום למעלה בשם 'בוזה דבר ה". והאיש הנלבב, ישים לב לזה תמיד, ואז אשרי וטוב לו בזה ובבא".
[תורת הבית, מכתב בסוף הספר, בשינויים קלים]