מי שלא ראה את ההשתטחות ההמונית של יהודי ירושלים במרומי הר הזיתים, את הנהירה לקבר רחל ולמערת המכפלה; מי שלא חווה את הימים הנוראים בעיר הקודש – ספק אם עמד על סוד גדולתה וייחודה!

שמואל צבי גנץ

"קול דודי דופק פתחו לי" – זה עתה ניצבות רגלינו  על ספו של חודש הרחמים והסליחות, חודש שמרבים בו בתשובה, בתפלה ובצדקה. בית ישראל, בני יעקב וישורון מוסיפים בימים הללו כהנה וכהנה ריבוי בתורה ובעבודת היוצר, להרבות ולהוסיף זכויות לקראת יום הדין הקרב ובא לחיים ולברכה. בשורות שלפנינו נביא מעט מזעיר על האוירה המיוחדת ששררה בירושלים בחודש הרחמים מאז ומתמיד.

בספר 'עמוד אש' מתואר: "מי שלא נשם לתוכו אוירה של ירושלים בחודש אלול ימי הסליחות ועשי"ת, שעה שאימת הדין שלטה שליטה ללא מצרים על כל תושביה, שעה שגם הבעלי מלאכה שבה: האומנים, הצורפים, החנונים, שקבעו שיעור ב'שערי תשובה לרבינו יונה' בין לקוח ללקוח ומשוחחים עם הלקוחות שפת אלם; מי שלא ראה את ההשתטחות ההמונית במרומי הר הזיתים, את ההמון הנוהר למצבת קבר רחל אמנו ולמערת המכפלה בחברון; מי שלא עמד בימים הנוראים במחיצת ירושלים – ספק אם עמד על סוד גדולתה וייחודה!"

מעניין לצטט מה ששח פעם כ"ק האדמו"ר מפינסק קרלין זצ"ל באחת משיחותיו: "נער הייתי וגם זקנתי, דכירנא כד הוינא טליא איך שהיה נראה חודש אלול. כבר מער"ח אלול היתה קדושת הימים מרחפת ותלויה באויר, והיו הכל חשים כי אלו הימים שונים מכל ימות השנה. כשהיו יוצאים לרחובה של עיר, היתה ניכרת רצינות הנסוכה על פני הכל. אין אנו מדברים כבר מבני התורה, אלא אפילו פשוטי הבעלי בתים היתה ניכרת עליהם יראת הבורא ברוך הוא ואווירת ער"ח אלול. לא היו מדברים דברים בטלים, ואפילו בדברי הרשות היה ניכר שעומד להגיע ר"ח אלול. ומי מדבר כבר כשהיו מגיעים ימי הסליחות, ור"ה, ועשי"ת, שכבר היו אז נתונים לגמרי תחת רישומם של הימים הנוראים הללו, רק ביראת אלקים כל היום…" (מטה אהרן גליון לט).

גם הגה"צ ר"י ברים זצ"ל ראש ישיבת רוז'ין היה מספר לתלמידיו בערגה על האווירה המיוחדת ששררה בירושלים באלול, באחת משיחותיו אף תיאר באיזו אוירה היו ניגשים לשמחות בחודש זה ואמר: "אני זוכר בזמני איך היה נראה יהודי פשוט בחודש אלול, ואיך היה הולך לחתונה, באיזה חשבון, באיזה התבוננות.

"יהודי פשוט בזמנים הקודמים היה אומר: 'אה, אמנם חודש אלול היום ויש פחד מיום הדין, אבל הקב"ה הרי מצווה לשמח את החתן! בוא ונלך לקיים רצון הבורא לשמח את החתן'. ואח"כ באמצע הדרך, כל פעם נזכרים וכל כמה רגעים אומרים: 'אוי, הרי חודש אלול היום, אבל צריכים ללכת לשמח את החתן! כי כך רצונו ית". ואחרי החתונה חוזרים מיד בלי רפיון לתורה ולתפלה.

"…אמנם צריכים ללכת לחתונה, אבל באיזה חשבון הנפש, באיזו התבוננות, באיזו מחשבה! עם הפחד של חודש אלול צריכים לילך לחתונה! לעשות רצון הבורא לשמח את החתן, מצות 'ואהבת לרעך כמוך', אבל לא להתנתק ח"ו בגלל זה מהפחד של חודש אלול אפילו לשעה אחת! צריך להיות 'וגילו ברעדה', דבוקים ביחד גם הפחד של חודש אלול וגם השמחה".