"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… מִי אָנֹכִי" (שמות ג', י"א)
במידה מסויימת יש לומר על צדיק זה, דאמרינן בגמ' (ברכות ו' ע"ב) כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. ויתכן שיש עוד אנשים יראי ה' שיש בהם מידה זו שבורחים מן הפרסום ומואסים בו באופן הקיצוני ביותר, וחלילה וחס שלא יראה ושלא יהיה שום חשש ואופן של כבוד וכדו', ואפי' בדברים רגילים השייכים לחיצוניות ומקובל בהנהגה דברים מעין אלו, מ"מ הרחיקום בשתי ידיים ממש.
והפלא היותר גדול, שלא רק זה שסיגל לעצמו, שלאחר עמל ויגיעה עצומה שנהיה "אויסגעהארבעט אינגאנצן" ומשועבד כ"כ לה' יתברך, אלא שהשפיע על כל הסביבה, שבימים ההם, כל הציבור וכל התלמידים והמסתופפים בצלו היה מושרש אצלם דבר זה להתבייש ולהגעל כפשוטו מעין אלו ומכל זאת, והיה לדבר המאוס שנתבטא בזלזול וצחוק ולדבר המוקצה ומאוס, עד שלא יכלו להבין איך יכול אדם להתעסק בדברי הבל ושטות הבלי הבלים ממש, וברחוב אכן הוא הנושא והציר המרכזי, הכל רועש וגועש והכל סביב הפרסום ותאוות בצע ורדיפת הכבוד, אמנם במקום זה היה לדבר המוקצה מחמת מיאוס כפשוטו, ולא היה שייך ולא היה נופל ברעיון מאן דהו להתעסק בדברים פחותים אלו. ואפשר לדבר ולספר מזה עד אין שיעור. ובאם היה פעם כשהיה צריך לצאת לבקר בחו"ל בשנים המאוחרות יותר, אשר בשנים קדמוניות היה נוסע בגפו ללא כל המלווים- אלא אפילו מאוחר יותר כשנסע עם מקורביו – והיה באם נודע לו על רצון מאן דהו לקבל פניו, תמיד היה מערים עליהם, שהיה יוצא יום קודם או נוסע יום למחרת ולא הודיע ולא גילה לאף אחד, וכאשר באו להקביל פניו כבר היה שוכן בבית האכסניה כי לא היה יכול לסבול מזה.
וזכורני כשהרחיבו העזרת נשים החדש בבית המדרש הגדול, כשמעיקרו היה רק על צד מערב והוסיפו לצידי דרום וצפון, ובשום אופן לא נתן שיבנו עד סוף הכותל לצד מזרח, וצוה לסתום הקיר, מחשש שלא יסתכלו עליו ולחזות בפניו בעבודתו בקודש, וכך שקל במאזני פלס כל נקודה וכל עניין שלא ישפיעו עליו כלל, אף בין אנשים.
אוי למי שהעולם מטעין בו
והיה זה בפעם האחרונה במסעו לאמריקה לנישואי אחד מנכדיו (בשנת תש"נ וכבר לא היה בקו הבריאות והיה קשה עליו טלטולא דגברא ואורחא), ובליל שבת בוויליאמסבורג, באו ציבור גדול לחלות פניו, ולמעלה משעה עברו מלפניו באמירת 'גוט שבת', ולאחר כך, כשבירך הבנים והנכדים כבכל ליל שבת, ובהיותי הצעיר שבהם, יצא לי להתעכב שם, ופנה אלי בשאלתו: "השמת לב לציבור הגדול שבאו לכאן, למה ולמי טרחו לכאן?", ואמרתי לו, בפשטות, וכי מה השאלה בכלל, שמטרת בואם לעבור לברך ולהתברך בשלום עליכם ובגוט שבת… והוא משתהה לעומתי באמרו, "לומר לי גוט שבת?" ואני עונה לעומתו, שאכן, מגיע "ערליכער יוד" מארה"ק באו לקבל פניו, אזי פתח ואמר לי: "הנה איתא (מרגניתא דרבי מאיר) 'אוי לו לאדם שטועין בו, ויש גורסין אוי לו לאדם שמטעין בו'. ומה פי' שמטעין בו? ומבאר ה'יטב לב' (שופטים ד"ה והנראה) שמכניסין הטעות בתוכו, שאומרים לו ומשננין בו שהוא אדם חשוב ונערץ וכו' עד שנכנס בליבו ומתחיל להאמין לטעות – לדברים שהם מטעין בו, וסיים רבינו ז"ל באמרו, לא יעזור לך כלום, אתה יכול לומר לי כרצונך הטוב, אמנם בי לא תכניס הטעות"… זו היתה תשובתו.
וזו היתה דרכו וכל עניינו כל הימים, אף בזקנתו במרומי גילו, לבטל ולהיבטל, ולעשות כל דבר ככלום וכלא היה וכו' והוא באמת כך, כי לדבק בדברי הבל ורעות רוח, הוא באמת "גארנישט מיט גארנישט"…
והוא אשר אמרנו (בדברי הגמ' הנ"ל) דבריו נשמעין, זה שיוכל להשפיע על כל הציבור ואנשי שלומו, ואף שבציבור כלולים כל המינים וכמה אופנים וכו', אמנם היות והדברים נעשים עם כל הכח והאמת, שפשוט לא היה מסוגל להכילם, מעשיו ופעולותיו אלו עשו את שלהם, וזכורני שביקר אצלו איזה בנש"ק, וכיבדו רבינו ז"ל לשבת, וההוא – כמנהג – סירב להתיישב מיד, ולא על כסא מכובד זה… והיה לו על כגון זה פזמון אחד, שמובא בדרך פיקודיך (מצוה ל"ו אות ה' בהג"ה) שאם מכבדים אדם בכיבוד, אזי לעשות ענין מכל הכיבוד כן לקבלו או לסרב זה גרוע מכל, בהיותו עושה עניין וסיפור שלם מן הדבר והוא הכבוד הגדול ביותר, והוא הרי שונא את הכבוד.. וע"כ יקבל הכבוד מיד ללא סירוב, (ואני בעמדי מן הצד ונשכתי ציפרני והוא חזר על הפזמון עם כל הרוגע והאמת) כי לא יכול לסבול זאת, לעשות ענין מן הכבוד המדומה ואמר זאת עם כל האמת.
ומלבשתו ענווה
וכן היה עובדא שנה אחת בזמן שהותו בשוויץ, והרה"ק ר' יענקל'ע מפשעווארסק זי"ע ג"כ הגיע לשם, והתאכסן במקום רחוק קצת מרבינו זי"ע, ומיד כשנודע זאת לרבינו זצוק"ל הודיע שמגיע לבקרו במקומו, ומי שהכיר את הרה"ק ר' יענקל'ע יודע נאמנה שהוא ג"כ היה ממין ומזן נדיר זה, ושלח להודיע מיד שבשום אופן לא יבוא רבינו אליו אלא הוא יבוא ברינה למקום מושבו של רבינו ז"ל, וכך התעכב הביקור כמה ימים בדין ודברים, שכל אחד אומר שהוא יבוא אל השני, עד שבאו לעמק השוה בפתרון שבאמצע הדרך שביניהם היה בית מלון יהודי, והסכימו ביניהם ששניהם יחד יבואו לשם, וכך הוה, שנפגשו שני צדיקים אלו, וכידוע אהב רבינו זצ"ל והיה מתענג ב"צאנז'ער מעשיות" שהם היו לחם חוקו, ואצל ר' יענקעל'ע – צאנזער מעשיות הרי לא היו חסרים לו והתחיל לספר בנועם שיחו כמה וכמה סיפורים (ששניים מהם אני זוכר עדיין) ובתוך כך פנה לרבינו, בתנועה, כלומר יאמר רבינו גם הוא את דברו, ואת אשר בפיו, ורבינו היה לו תמיד בהזדמנויות כאלו מענה בפיו, על אשר שמע בילדותו ממגיד אחד שהיה בעירם, שאמר על הכתוב (ויקרא י, כ) "וישמע משה וייטב בעיניו", שמשה רבינו היה רגיל כל היום לדבר ולדבר לאחרים, והנה פעם אחת שאהרן דיבר ושמע משה, מיד "וישמע משה וייטב בעיניו", שראה שטוב גם לשמוע, כך אמר לו רבינו, אזי ענה ר' יענקעל'ע לעומתו: "אני כבר יודע טעם סירובכם, שהגמ' במגילה אומרת (י"ח ע"א) שמילה בסלע ושתיקה בתרי, ואתם יצאתם ברווח על העליונה"…
והיה מחזה נפלא לראות ב' ענקים אלו, עם כל הביטול והשפלות ונמיכות רוח, ואכן "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", והיא עבודה גדולה מאוד לפנות לבו ולקדש ולטהר מחשבתו ורעיוניו מכל הקטנות וההבל וחשבונות מגושמים ומנוערים מן השכל הישר, לעשות כך ולעשות כך מהשפעתו האיוולת של השני והסביבה, וזה היה אצל רבינו זצוק"ל תורה שלמה, ויום יום ממש היה משנה ומשלש לשנן ולדבר ולפרט גנות הדבר הזה, והיה יכול להמחיש כ"כ כמה בזוי ומושפל ופחות ערך נהיה אדם זה במהותו כשעושה פעולה או מעשה כל שהוא רק בגלל השני שצופה בו וכו' "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
והוא נקודה אחת שראיתי לנכון לשננה וללמדה את בני ישראל, שהנה עומדים אנו כבר עשרים שנה לרבינו ז"ל ונראה כנושא שאינו נהוג בזמננו, ומי שמחפש באמת ללכת בדרך הישר והאמת ידע שאף אחד אינו נפטר מזה, מה ה' דורש ממך "והצנע לכת עם ה' אלקיך", וצריכים לעסוק בזה ולתור אחר עצות בזה, ולידע ולהודיע כי לך ה' הגדולה והגבורה וכו'.
(מתוך 'זכרון משולם' תשע"ט)