יקותיאל יהודה גנזל
לפני שבועיים הבאנו את מכתבו של הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק זי"ע אשר מעיד על בני משפחתו, שניצלו ממגפה שהשתוללה בגליל העליון לפני מאתיים שנים, בזכות היותם סגורים ב'בידוד מרצון' משך כל התקופה שבין פורים לבין חג מתן תורה.
אתמול קיבלתי שיחת טלפון מידיד (הרב יצחק לייב ברנדוויין מ'כיוון') שביקש להוסיף אנקדוטה בעלת משמעות עמוקה וברורה, אותה שמע מפי אביו (הרה"ח ר' פישל ברנדוויין שליט"א), אנקדוטה המתרחשת באותם ימי מגפה, והיא סוּפֶּר-רלוונטית לימי הקורונה דהאידנא.
זה דבר הסיפור: באחד הימים החליט אחד התלמידים לפרוץ את הסגר בו שהה יחד עם רבו הקדוש מוויטבסק ועם הרה"ק רבי אברהם מקאליסק זי"ע, וללכת לטהר את נפשו במימי הכינרת. הוא כמובן עשה הכל מתוך שיקולים של טהרה, הוא פשוט רצה להיטהר על מנת להתקדש לפני יוצרו. וכך, מתוך התקדשות־יתר הוא יצא מהבידוד המשותף, פנה לטבול בכינרת, ובהיותו בחוץ הוא נדבק בנגף המגפה ומהר מאד נפח את נשמתו והצטרף אל ההרוגים הרבים כל־כך שגבתה אותה מגפה אכזרית.
הגיעה שמועה אל רבו, רבי מנחם מנדל, על מות תלמידו קרובו שעד לפני מספר שעות עוד שהה עמו יחדיו באותו מתחם מבודד. נענה רבי מנדל'ה ואמר: "כדאי הוא לאותו תלמיד שכך הגיע לו, שכן בצאתו לטבול בימה של טבריה, הוא נכשל באפיקורסות. שכן התורה מעידה על הקב"ה שהוא 'שוכן עמם בתוך טומאתם', ואפשר ללמוד ולהתפלל גם בלי לטבול, אולם הוא לא האמין בכך ולכן היה לו דחוף למהר לטבול לטהרתו, על כן עלתה לו כך".
הדברים זועקים בעד עצמם: מי שמאמין אמונה תמימה בבורא ובתורתו והוא הולך בעיניים עצומות אחרי האמונה מבלי להקשיב לכל מיני רחשי לב שלפעמים נראים כרוחניים וקדושים במיוחד, מבין את מה שעליו לעשות בימים אלה. מבין שבימים הללו הקב"ה רוצה שנטהר את עצמנו במימי מצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', שנטבול בתוך ארבעים־סאה של זהירות שלא לסכן חלילה אף נפש בישראל. במקום שיטבול אדם עצמו במקווה כלים, עליו לטבול את עצמו בהתגברות שלא לצאת מהכלים, ש"י טבילות של סבלנות כאשר הילדים נמצאים בבית.
('המבשר')