ושכבתם ואין מחריד..
סיפור נורא ופלאי על השתמשות במלאכים – בשר של שכחה – בדרך גזירה, סיפר הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין מה שראה בפנקס ה'חברה קדישא' בלובלין.
תלמיד אחד היה לו לרבנו שלמה לוריא, המהרש"ל, ובנים לא היו לו. לימים חלתה אשתו והלכה לעולמה, אך גם בחלוף ימי אבל אשתו, הלך אברך זה כאפוף מרה-שחורה, ודיכאון מיוחד קינן בקרבו. קראהו המהרש"ל לביתו ושאלו לפשר הדבר. לאחר הפצרותיו הרבות של רבו אמר חרישית שרגעים לפני מות אשתו, הבטיח לה בתקיעת כף שלא יתחתן שנית לעולם. ועתה הנהו עדיין צעיר לימים, ואת הבטחתו לא יוכל להפר – ולכן הנו כה עצוב, על תסבוכת זו שנקלע לתוכה.
כשמוע המהרש"ל את הענין הורה לו שיינשא בהיתרו. האברך יצא שמח כשאבן נגולה מעל לבו, וכעבור זמן מה עסק בשידוכין. אך לא עברו ימים מועטים וכל לובלין היתה כמרקחה – האברך נפטר לבית עולמו!
משספרו זאת מיד למהרש"ל, ביקש להזמין את אנשי ה'חברה קדישא', וציוה להם לעשות לאברך את טהרתו ולהתנהג בו כרגיל, וכשיהיו מוכנים להניחו בקברו – שיודיעו לו. כשהודיעו למהרש"ל על קיום הוראותיו, הופיע ב'בית החיים' וכתב פתקה בלשון זאת:
"שלום שלום לכם פמליא של מעלה. איך יתכן, והלא עשה דוחה לא תעשה שבתורה. גוזרני עליכם שתחזירו לי את האברך הזה". המהרש"ל חתם שמו בפתקה, וציוה לשום אותה בידי הנפטר, להניח את הנפטר בקבר ושיעזבו כולם את בית-העלמין.
כעבור שעה קלה נפלה תדהמה ברחבי העיר – האברך יצא מקברו בתכריכיו, והתהלך לו ברחובות, כאילו מאומה לא קרה אתו. מובן מאליו איזה רושם הטביע מאורע נפלא זה על לובלין, וכל העיר שוחחה על קדושת רבם הדגול, המהרש"ל, אך המהרש"ל בעניוותו אמר שלא מיניה ולא מקצתיה – אין זה אלא כח התורה שהחייתהו.
אולם, המעשה עדיין לא בא לסופו. כי עכשיו, אם שהאברך היה שוב חי וקיים, לא נמצאה אשה שרצתה להינשא לו… וכי מילתא זוטרתא – להתחתן עם מת?… עם אחד שקם מקברו לאחר מיתה?
אז גזר המהרש"ל, על שר השכחה שישתלט על לובלין וישכיח את הענין הזה. וכך הווה – לאחר ימים מספר נשכח כל העניין מאנשי לובלין, ואברך זה היה שוב כאחד האדם, מעורב עם הבריות, נשא בת-טובים, וזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות.
("הוא היה אומר" ספר היובל למהר"מ שפירא)
(המבשר תורני – אמור)
אין שום קושיא:
ציטוט: מה שראה בפנקס ה'חברה קדישא' בלובלין
סיפור ידוע, אך יש עליו פירכא. כי אם כולם שכחו, אז מי נשאר לספר?