הרב מנשה גליקזאהן
"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת… וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר ט"ו, ל"ט)
האור החיים הקדוש מביא על הפסוק את דברי התוספות במנחות (דף מ"ג), "דהציצית מעיד על ישראל שהם עבדי ה', וביאר את כוונת הכתוב "וראיתם אותו וזכרתם", פירוש כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם במאכלם במלבושם בדיבורם ובכל מעשיהם כעבד שאימת רבו עליו.
ובכתוב "ולא תתורו", פירוש לצד שנגלה הוא דבר שהעין חפצה וחושקת בו, ומצוות המלך הוא ציווי עשות היפך הרצון הטבעי, ושנוא הערב המורגש ומן הנמנע שיעמוד בדבר אלא בהערת סימן עבדותו הוא יכופהו להפך אשר עינו ולבו שם יחפוץ". עכ"ל.
שמירת העיניים אינה מן העבודה שבקלות. לשם כך דרושה עבודה סיזיפית ומייגעת, להיות עבדים לה', וכפי שכתב בעל האור החיים, שזהו נגד רצונו הטבעי של האדם, להיות נמשך אחר ראיותיו ותאוותיו בכל עת.
בספר "הפוסק" מובא סיפור מופלא על מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל. סיפור המשקף את גודל זהירותו וחרדתו של רבינו מראות ראיות אסורות.
מה מתאים להביא עלי גיליון מעשה רב מבעל השבט הלוי מעניין שמירת העיניים. שכן בחיי חיותו פעל רבות ונצורות להרבות קדושה בישראל. העמיד חומות כנגד פגעי הטכנולוגיה לבל ייכנסו בקרב מחנה היראים לדבר ה', כשהוא נלחם בכל הכח ללא חת ומורא, כנגד פורצי שערי הקדושה.
סיפר בנו של רבינו הגאון ר' מרדכי אלימלך וואזנר שליט"א. היה זה בקיץ של שנת תשכ"ט, רבינו שהה אז להבראה בעיר הקודש צפת ת"ו. היה במשך כל שעות היום הוגה בתורה כמנהגו, ורק שעה אחת היה יוצא לשאוף מעט אויר. רבינו כידוע היה מקפיד ביותר על בריאות הגוף. אולם גם בשעת הטיול היה לוקח עמו כמה ספרי קודש. מעולם לא קרה שיצא לדרך ללא ספר קודש כל שהוא. במהלך הטיול היה נוהג לעצור ולעשות אתנחתא, ואז היה משמיע דבר תורה כיד ה' הטובה עליו, תחת אחד השיחים. פעמים היה זה דבר תורה, ופעמים שהיה אומר אתנו בצוותא פרקי תהילים.
באחד מהטיולים הרחקנו נדוד ועלינו על אחד מהרי הגליל, הר מירון הידוע בכינויו הג'רמק, רבינו נטל עמו לדרכו באותו היום ספר תהילים, אך לא היה זה ספר תהילים רגיל, היה זה ספר תהילים עתיק יומין, מכורך בכריכה נושנה ומעוטר בפירושו של אחד מגדולי הדורות הקודמים. אותו ספר תהילים היה שווה סכום עתק, עד שסוחרי עתיקות מוכנים היו להוזיל מכיסם ומהונם מאות אלפי דולרים.
והנה אירע ובאותו היום נשכח ספר תהילים זה על אחד השולחנות במקום. בתחילה לא שמנו לב לחסרונו של אותו ספר יקר ערך, רק כעבור כמה שעות לאחר תפילת ערבית שמנו לב להיעדרו של ספר התהילים. נקל לשער את הדאגה הרבה שחולל הדבר, הן באותם הימים לא היו כבישים סלולים מפותחים בין הרי מירון לצפת. נסיעה שגרתית למקום היתה מסובכת מאוד אפילו בשעות היום.
אחד מבני לווייתו של רבינו שחש עצמו אשם בדבר היעדרו של ספר התהילים, רצה לצאת לעבר ההר ולהביא את הספר. פנו כמה מהבחורים לנהגו של רבינו שיסיעם לחפש את האבדה, הנהג שחשש מהנסיעה המפותלת בכביש לא סלול, ובפרט שכבר ירד הלילה, ונעשה חשוך, לבסוף אמר שאם רבינו יביא לו את ברכת הדרך יעשה זאת. פניתי אל אבי, מספר בנו ר' מרדכי אלימלך, ומסרתי את דברי הנהג, ובקשתי את רשותו לצאת לדרך. אבא נענה ראשו לשלילה ובתקיפות אמר: אוסר אני עליך לנסוע לשם בשום פנים ואופן.
לתומי חשבתי שאיסורו של אבא לנסיעה נובעת מסיבה בטיחותית, סבור הייתי שמא חושש הוא מהנסיעה המפותלת בשעת חושך, ניסיתי לומר כי הנהג מודע לסכנה ולקושי והתחייב כי ייסע בזהירות מוגברת ובאיטיות, אך אבא לא השתכנע, ודבק בסירובו לנסיעה. ומשהמשכתי להפציר בדברים, אמר לי: "בני, הינך חושב כי איני מסכים לנסיעה זו בגלל סיבות בטיחותיות, אך לא זו הסיבה" השיב לי. "מי יודע מה הולך עכשיו באותו אתר תיירות, חוששני שמא תראו שם מראות לא טהורים, על כן אוסר אני בכל תוקף לנסוע לשם".
"ומה יהא על התהילים היקר?" הוספתי ושאלתי. ואבא ענה שמוטב ויאבד את התהילים היקר ובלבד שלא אקלע חלילה וחס במראה לא טהור.
הלכנו לישון בהרגשה חמוצה ובתקווה גדולה כי למחרת עם שחר נצא למקום ונמצא את ספר התהילים. אך לשווא היתה תקוותינו, כשהגענו לשם בבוקרו של יום, לספר התהילים לא היה כל זכר.
חלפו 35 שנים מאותו מקרה, ובשנת תשס"ג, שהה אבא למנוחה באחת מערי אוסטריה, באחד הימים נכנס אליו יהודי עשיר מקומי, ואמר לו כבוד הרב, ברצוני לכבד אתכם בדבר מה. זה עתה רכשתי מסוחר עתיקות ספר תהילים יקר ערך, לאחר שרכשתיו ראיתי כי חקוק עליו השם שמואל הלוי וואזנר ובאתי אפוא להעניק לכם אותו במתנה…
כשהתקשרתי לאבא ביום שישי באותו שבוע כדרכי, סח לי אבא בהתרגשות: אתה יודע איזו שמחה גדולה היתה לי? זוכר אתה את אותו ספר תהילים שנשכח על ההרים ליד מירון? השבוע לאחר 35 שנה חזר אלינו ספר התהילים.
התרגשתי מאוד לשמע הידיעה והבנתי שעל זה נאמר: "לא יאונה לצדיק כל און", אבא הרי לא רצה לקחת את הספר בשעתו מפני הקפדתו על טהרת העיניים והנה משמים שב הספר לידיו.