כפי שלמדנו אתמול, בית כנסת מרכזי בעיר גדולה אשר רבים שאינם מתושבי העיר שוהים בה, לא ניתן למוכרו, משום שנבנה על דעת כל הרגילים להתפלל בו, ולא ניתן לקבל את הסכמת כולם. ואם בשעת הבנייה היה המקום קטן ולא שהו בו זרים - דינו כבית כנסת שבעיר קטנה, כיון שנבנה רק על דעת אנשי המקום. ואם כבר לא מתקיימים בו מנינים לתפילה, או שמוכרים אותו לקהילה אחרת וימשיך לתפקד כבית כנסת - מותר למוכרו. [ס"ק לג-לד, ושעה"צ ס"ק לג; ביאורים ומוספים דרשו, 43]

בית כנסת שנבנה על ידי עמותה חוקית - חברי העמותה רשאים למוכרו, וזאת אף אם מדובר בבית כנסת מרכזי בעיר גדולה (ראה לעיל). כיון שבית הכנסת נבנה על דעת שכל החלטה הקשורה בו תוחלט על ידם, וגם יש למעשיהם תוקף על פי חוקי המדינה. וכן בית כנסת שכל ההחלטות הקשורות בו תלויות באלו הרשומים כחברים - רישום המותנה בדרך כלל בתשלום דמי חבר - ניתן למוכרו על פי החלטת החברים. [ביאורים ומוספים דרשו, 47]

בעבר, התקיימה בערים רבות מועצה בת שבעה חברים, שנבחרה על ידי נציגי הקהילות בעיר, אשר כל עניני הציבור היו נחתכים על פיה. מועצה זו מכונָה 'שבעה טוֹבֵי העיר', והחלטותיה נחשבות כהחלטה של כל תושבי העיר, בעלות תוקף הלכתי בנושאים רבים. וכתבו הפוסקים שאם יש במועצה פחות משבעה חברים, או שחבריה אינם מתאימים לתפקידם, ונבחרו רק בשל קרבתם לאנשים מסוימים, וכדומה - אין להחלטותיהם תוקף הלכתי. [סעיף ז וביה"ל ד"ה והוא; ביאורים ומוספים דרשו, 38]