"אפילו אדם שזוכה אחר פטירתו להגיע למעלה בשמי מרומים למחנה השכינה, כל תורתו ומצוותיו אין להם רשות לעלות לשם, אלא אותן שעשה 'לשמה'.
ויתבונן האדם, משל למה הדבר דומה? איש אחד עמד לנסוע לארץ הקודש עם כל בניו, וכאשר קרב אל האניה, אמר לו שר האניה בשם הרופא המיוחד לו שם: "אין לי רשות להוליך כל בניך, כי יש מהם שלא יהיה בכחם לסבול אויר הים, כי המה חלשים מאוד, ואינם רשאים לעולם לנסוע בים, ולכן אתה מוכרח להניחם פה". וכאשר הוכרחו להפרד, מי יוכל לשער גודל הבכיות והצער שהיה אז, בהתבוננם כי הוא איש זקן ולא יחזור עוד לחוץ לארץ, ולא יתראו עוד לעולם.
וככה ממש הדבר שייך אצלינו, כי תולדות הנפש הם המעשים טובים, ושמחת האדם בעולם העליון הוא כאשר תמיד מתרועע עם המלאכים שנבראו ממעשיו וחשובים אצלו כבניו, וכולם תשוקתם לעלות עם הנפש למעלה, אותם שעשה שלא לשמה אין בהם כח לעלות, ובכל כרחו יפרדו, ומי יוכל לשער הצער שיהיה לו, כאשר בעל כרחו נפרד מהם לעד ולא יראה אותם לעולם. ולכן, בעודו בחייו יזהר האדם שיהיו תורתו ומעשיו בגדר השלימות, ושיהיו כולם מוקפים באוצר של יראת שמים".
[תורת הבית פרק ח, בשינויים]