עוד יוסף בני חי מה כח
במשך כעשר שנים, זכה רבי אריה שכטר להסתופף בצילו של מרן ה"חזון איש" זצ"ל.
שבועיים לפני פטירתו, ביקש להכנס אליו, אך הדלת היתה סגורה. ניגש למרפסת, בה שכב ה"חזון איש" , ועיניהם נפגשו אלו באלו…"מי אתה? אריה?" שאל ה"חזון איש". כך היתה דרכו תמיד לקבל את תלמידו אהובו.
"כן", השיב רבי אריה. "הדלת סגורה ואיני יכול להכנס".
"תטפס על הגדר", אמר. היתה שם "גדר חיה" גבוהה, ורבי אריה, שהיה אז בחור צעיר, הניח את החליפה על הכתפיים וניסה לטפס…
החליפה נפלה אחורה, הכובע גם הוא נשמט מראשו ונפל אחורה, והוא עצמו החליק ונפל לאחוריו.
ניסה לטפס שוב, ושוב נפל…
אבל רבי אריה לא נכנע. רצונו העז להכנס אל הקודש פנימה נסך בו כוחות לא לו. ניסה שוב לטפס- פעם שלישית ורביעית- עד שלבסוף, בסייעתא דשמיא, הצליח.
ה"חזון איש" חייך לעברו ואמר: "ככה זה הולך. מטפסים ונופלים, מטפסים ונופלים, אבל לעולם אסור להתייאש. אף פעם לא להיבהל מנפילה. בסוף מצליחים!".
היה זה המשפט האחרון ששמע מפיו, ומשפט זה העביר לו מסר לכל ימי חייו:
"כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז, ח)
בהיותו צעיר לימים, נאלץ לעבור ניסיונות רבים, והמשפט הזה- כך העיד על עצמו- החזיק אותו. לעולם לא להתייאש מלטפס, לעולם לא להיבהל מנפילה! בסופו של דבר ההצלחה בוא תבוא.
את המסר הזה גם עמל רבי אריה להעביר הלאה, לשומעי לקחו בדרשותיו, במשך עשרות שנים, בכל הזדמנות, לכל סוגי הקהלים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, משכילים ופשוטי עם, דתיים יותר או פחות, וכן במאות סמינרים בהם השתתף- תמיד חזר על המסר ששמע מרבו ה"חזון איש", והדברים נטעו בשומעים את התקווה כי אפשר גם אפשר לחיות חיים טובים יותר, איכותיים יותר, חיי תורה ומצוות.
***
רבי אריה שכטר זכה להסתופף גם בצילם של מרן הרב מבריסק זצוק"ל, מרן הסטייפלר זצוק"ל אף כתב במכתב המלצה עבורו: "שימש שני גדולי הדור זצוקללה"ה, ה"ה מרן החזון איש זצ"ל ומרן הגאון מבריסק זצ"ל, וקלט ממידותיהם ודרכיהם, הן בתורה והן ביראת שמים, והנני להכירו". כמו כן היה דבוק לרבו, מרן הגאון רבי חיים גריינמן זצוק"ל עשרות בשנים, ובהיותו בארצות הברית זכה להידבק בעבותות אהבה וחיבה שקיבל מרבו כ"ק מרן אדמו"ר מסקווירא זצוק"ל. בנוסף, מחמת מעורבותו בעניני הכלל בארצות הברית, היה לו קשר עמוק עם מרן האדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצוק"ל, וממנו ינק "שימוש" בחיוב הערבות לכלל.
בית הוריו אף הוא היה בית ועד לחכמים. גדולי תורה ואדמו"רים התאכסנו בביתו, וכך היתה לו הזדמנות להתקרב אליהם ולקבל מהם תורה ויראה.
הוא ראה מקרוב את הליכותיהם בקודש של רבותיו, את אהבת הבריות, ההנהגה בין אדם לחברו, והשלמות במידת הוותרנות בדאגתם הכנה במסירות נפש לכלל ולפרט, והם הוו בעבורו דוגמא אישית לאהבת הבריות, ולרצון הכן והאמיתי להיות לאחיעזר ולאחיסמך לכל יהודי באשר הוא.
מהם למד את היסוד הגדול בחינוך, עליו הוא חוזר שוב ושוב בדרשותיו, כי כדי להשפיע לטובה על הזולת – לא די לומר לו דברי מוסר ותוכחה. יש לאהוב אותו! יש לתת לו הרגשה כי דברי המוסר אכן נובעים מתוך לב אוהב, מתוך דאגה כנה, ומתוך השתוקקות אמיתית לראות בטובתו.
זאת ועוד, כדי להשפיע לטובה, שומה על המשפיע לחיות בעצמו את הדברים. כאשר ה"כוס המרכזית" מלאה על גדותיה – היא גולשת וממלאה את כל הכוסות הקטנים הסובבים אותה…
***
רבי אריה נוהג לומר בהזדמנויות רבות, כי את "אהבת תורה" לא היה צריך ה"חזון איש" ללמד. די היה לראותו רוקד בהשתפכות הנפש ובמיצוי הכוחות בשמחת תורה, כדי להתמלא באהבת תורה… היו מרימים אותו על כסא ורוקדים איתו, אך כעבור כמה שניות היו נושאי הכסא מבחינים שהכסא ריק… ה"חזון איש" השתחל ממנו ארצה, בזריזות עצומה והחל לרקוד עם הציבור בהתלהבות ובשמחה עצומה. מי שהתבונן במחזה, למד פרק מאלף לכל החיים: אם ברצונך להשפיע – תתמלא בעצמך… זה יעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר…
גם בשיחותיו לנשים, כאשר רוצה רבי אריה להדגים מהי "אהבת תורה" אצל נשים, הוא נוהג לספר להם על כך שבמשך שבע שנים הוא למד בחברותא עם הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א. ברוב הפעמים היה זה בביתו של רבי חיים, ולעיתים היה עולה רבי חיים לביתו.
לעולם לא אשכח- כך הוא מספר- "את הרבנית קנייבסקי ע"ה, שהיתה יושבת בצד ומקשיבה בכזה צמאון, בכזו ערגה ללימוד שלנו. היה ניתן לחוש את אהבתה לתורה הקדושה, וללא ספק מעלה זו נסכה בה את הכוחות להשפיע לטובה על כל כך הרבה נשים שנושעו ממנה. ונהנו ממנה עצה ותושיה".
('אריה שאג')