יעקב א. לוסטיגמן
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (דברים י"א כ"ו – כ"ז)
השאלה הראשונה ששואלים כולם על הפרשה שלנו היא מדוע בפרשה מתחילה בלשון "ראה", שזה בלשון יחיד, ומיד לאחר מכן עוברת ל"לפניכם", שזה בלשון רבים. היה צריך להיות כתוב "ראו אנוכי נותן וכו'" או "ראה אנוכי נותן לפניך".
עוד שאלה שמופיע כבר בראשונים, מה זה הלשון "היום", וכי מחר, או בכל יום אחר, לא תהיה אותה בחירה בין הקללה לברכה?
ובבעל הטורים מביא ש"ראה אנוכי נותן", הולך על קבלת התורה, כי המילה הראשונה במעמד הר סיני היתה "אנוכי ה' אלוקיך".
עוד כותב הבעל הטורים ש"את הברכה אשר תשמעו", זה סופי תיבות "תורה".
ואולי אפשר לתרץ את השאלות האמורות, מתוך הפסוקים עצמם. כי אם אנחנו אומרים ש"ראה אנוכי" נסוב על העניין של מתן תורה, אין כאן קושיה מדוע זה נאמר בלשון יחיד שהרי במתן תורה כתוב "ויחן שם ישראל", ואמרו חז"ל שהיו כאיש אחד בלב אחד. אבל עדיין קשה לכאורה למה נאמר "לפניכם בלשון רבים".
ואפשר לומר שהקב"ה, נותן התורה, נתן לנו כאן עצות חשובות מאוד איך נוכל להגיע למצב של "כאיש אחד בלב אחד", גם אם חלילה הגענו למצב של פירוד, ובמקום "ראה" בלשון יחיד, צריך לדבר אלינו ב"לפניכם" – לשון רבים.
ומה הן העצות?
העצה הראשונה היא "היום", כמו שכותב האור החיים הקדוש באחד הפירושים שלו על הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך", שהיום זה שבת קודש.
והעצה השניה היא כדברי הבעל הטורים, ש"את הברכה אשר תשמעו", זה סופי תיבות תורה. כי על ידי שבת ועל ידי תורה אפשר להגיע למצב של אחדות, ולהיות במצב של "כאיש אחד בלב אחד", עד שנהיה ראויים שהקב"ה ידבר אלינו בלשון יחיד ויאמר לנו "ראה".
שבת, הכח המאחד
והנה על שבת קודש אמרו חז"ל שהיא באה לפני הקב"ה ואמרה לו לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, ואמר לה הקב"ה שכנסת ישראל תהיה בן זוגה. ובספרים הקדושים מובא ביאור בזה שבשבת כנסת ישראל הופכת מאוחדת ומושלמת בכל מיני אחדות.
והביאור בזה הוא כי כל מה שגורם לפירוד בין בני האדם, זה הגשמיות. ככל שהאדם יותר מגושם הוא דואג יותר לעצמו על חשבון הזולת, עינו צרה בהצלחת האחר, הוא רוצה יותר כבוד, הוא מקנא יותר ויש לו יותר תאוות, וממילא נוצר פירוד בין בני האדם שכל אחד מהם יש לו את הרצונות הגשמיים שלו עצמו.
אבל בשבת קודש הרי נאמר "קודש היא לכם שבת המלכה", היינו שאפילו ה"לכם", כלומר הגשמיות כמו שאמרו חז"ל על ימים טובים "חציו לכם", גם ה"לכם" נהיה קודש בשבת. ואם הגמיות הופכת לקודש, לרוחנית, ממילא נעלמה הסיבה העיקרית להפרדה בין בני האדם והאחדות תופסת את מקומה.
ובאמת אנו רואים שבשבת יש הארת פנים מיוחדת לכל יהודי, כמו שחז"ל אומרים במדרש על פרשת בראשית "אינו דומה מאור פניו של אדם כל ימות השבת כשבת". וגם ב'כגוונא' אנו אומרים "ואנפהא נהירין בניהרו עילאה", שבשבת יש אור מיוחד על פניו של היהודי, כי הוא יותר רוחני והגשמיות נעלמת ונדחקת החוצה.
וזכורני ששמעתי מהגאון רבי יואל קלופט, שהיה דיין חשוב בחיפה, שכשהוא הגיע לברנוביץ הוא ראה יהודי 'בעל עגלה' שנראה היה אדם פשוט מאוד, אבל כשהגיע השבת לפתע האירו פניו של העגלון והוא נראה היה אדם אחר לגמרי, והיה רבי יואל משתומם על אדם שצורתו השתנתה לבלי הכר מדי שבוע עם כניסתה של שבת המלכה. והארת הפנים הזאת נובעת כמובן מהפיכתו של האדם לרוחני יותר, וממילא גם האחדות מתגברת ואפשר להגיע ממצב של "לפניכם", למצב של "ראה".
עוד עצה טובה נותנת לנו התורה הקדושה כדי לזכות להגיע למצב של אחדות לא רק ביום השבת, אלא בכל ימות השבוע, על ידי תורה וכדברי הבעל הטורים הנ"ל. וכך כבר לימדו אותנו חז"ל שהלומדים תורה אינם נפרדים זה מזה עד שנעשים אוהבים זה לזה כמו שלמדו מהפסוק "את והב בסופה".
ובירושלמי במסכת פסחים פרק י' מובא מעשה עם מטרונא אחת שפגשה את רבי יהודה בר עילאי וראתה שפניו זוהרים, אמרה לו סבא סבא חדא מן תלת מינין אית בך, בוודאי שאחד משלושת הדברים הללו מאירים את פניך: או ששיתת יין, או שאתה מלווה בריבית, או שאתה מגדל חזירים ועל כן פרנסתך מגיעה בהרחבה וללא טורח ולכן פניך מאירות.
אמר רבי יהודה בר עילאי, תיפח רוחה לש אותה אשה, שלושת הדברים שהזכירה אסורים לי, והארת הפנים שלי מגיעה מהתורה הקדושה כמו שנאמר "חכמת אדם תאיר פניו". נמצאנו למדים שגם התורה הקדושה גורמת למאור פניו של האדם, וכמו בשבת גם בתורה ההארץ פנים מגיעה מכך שהרוחניות מתגברת ודוחקת החוצה את הגשמיות, וממילא גם הפירוד נעלם ואת מקומו תופסת האחדות כמו שאמרנו.
ובעניין זה אספר מעשה נפלא שקרה עם אחי ורעי הרא"ם שליט"א, שנכנס פעם לבית אבות יוקרתי בירושלים, והמנהל שם סיפר לו שלפני תקופה הגיע למקום יהודי מבוגר שהיה סוחר גדול בלונדון, אבל מהרגע שהגיע לבית האבות, הוא כמעט לא מדבר, ונראה כמי ששקוע בדיכאון עמוק. "אולי תוכל לעודד אותו לדבר מעט על לבו", ביקש המנהל מאחי. הוא אכן ניגש לאותו יהודי, ניסה לדבר איתו על הא ועל דא, אבל האיש היה כבוי לחלוטין. עצב עמוק נשקף מעיניו ונראה היה שכמעט אין עם מי לדבר. אבל אח שלי לא ויתר, ניסה שוב ושוב עד שלפתע אותו יהודי פרץ בבכי חסר מעצורים.
"כל החיים שלי עסקתי במסחר", מספר היהודי לאחר שנרגע מעט מהבכי, "הרווחתי כסף, עבדתי שעות נוספות והמשכתי לעבוד עוד ועוד כדי לפרנס את משפחתי בכבוד. והנה אני כבר קצת מבוגר, הגוף שלי כבר נחלש, אני לא יכול לעשות עוד עסקים, ואני יושב כאן כאבן שאין לה הופכין. מה אני שווה? כלום. הכסף שהרווחתי הרי אינו מטבע עובר לסוחר שם למעלה, בקרוב אצטרף אל אבותי ואני אנא אני בא? עם מה אני מגיע לשם למעלה? אין לי שום דבר".
נכמרו רחמיו של אחי על היהודי, ובלבו נשא תפילה שה' יתן בפיו מענה שישמח את היהודי וייתן לו תקווה, והנה הוא נזכר במעשה אותו סיפר לסוחר הקשיש:
אצל ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ היה מגיע יהודי שהתגורר באחד הכפרים הסמוכים. מדי פעם הוא היה מגיע לשבת, כשלבושו כחסידי למהדרין, זקנו יורד על פי מידותיו והוא נראה יהודי חסידי לכל דבר. דבקה נפש בנפש הרבי והיה מרבה לבוא אליו לשבתות. פעם אחת, בעוד אותו יהודי נמצא בעיר היריד לרגל מסחרו, הגיעה לאוזניו שמועה כי הרבי נמצא גם הוא בעיר לרגל עיסוקיו בצורכי הרבים ברוחניות ובגשמיות, וחשקה נפשו של החסיד לבוא להיראות לפני הרבי. הוא העיף מבט על עצמו וכלימה כיסתה את פניו. את לבושו החסידי הותיר מאחוריו בביתו שבכפר, וכאן בעיר הוא לבוש כאחד מהערלים בבגדי סוחר מכובדים וגם הזקן אסוף היטב כשהצורה החסידית ממנו והלאה. "איך אגש כך אל הרבי", חשב לעצמו והחליט לוותר על הרעיון.
אבל התקשרותו לרבי היתה חזקה מאוד והוא לא הצליח להתגבר על החשק העז לראות את הרבי, עד שלבסוף החליט שהוא יבוא לרבי גם אם הדבר כרוך באי נעימות גדולה. כשהגיע החסיד אל ה'אהבת ישראל', עשה הרבי את עצמו כאילו אינו מכיר אותו. נתן לו יד, בירכו לשלום והמשיך הלאה כאילו מעולם לא ראה אותו קדם. היהודי נעלב: "הרבי לא מכיר אותי", שאל, והרבי מתחמק וממשיך לעשות את עצמו כאילו הוא לא יודע במי מדובר. "אני הוא פלוני בן פלוני מהכפר הסמוך, אני מגיע לרבי פעמים רבות לשבת, והרבי אפילו מכבד אותי מדי פעם בכיבודים שונים". "אני יודע על מי אתה מדבר", השיב לו הצדיק, "אכן יש כזה יהודי שמגיע אלינו לשבתות מפעם לפעם, אבל הוא יהודי חסידי ואילו אתה לבוש כמו גוי". "נכון", השיב היהודי בשפל קול, "אבל הרבי צריך להבין, אני לבוש כמו גוי רק כי אני כאן לצרכי מסחר. זאת רק תחפושת. כשאני מגיע לרבי אני לובש את בגדי האמיתיים וכאן בשוק, לצורך פרנסתי אני מתחפש לאחד משלהם".
החל ה'אהבת ישראל' לבכות בדמעות שליש: "מי אומר לנו שכאן אתה לבוש בתחפושת וכשאתה מגיע אלינו לשבת אתה לבוש בלבושך האמיתי? שאל אותו הרבי בניגון עצוב, "אולי ההיפך הוא הנכון, והלבוש האמתי שלך הוא לבוש של גוי, אבל מפעם לפעם אתה מתחפש ולובש בגדי שיראין חסידיים??…
סיים אחי לספר את הסיפור לאותו קשיש ואמר לו: ר' יהודי, עכשיו זו שעת המבחן שלך. עם העסקים כבר סיימת, לפרנס את משפחתך כבר אינך צריך. זמנך פנוי ושנים נוספות של חיים שלוויך ורגועים עומדות לפניך. עכשיו אתה צריך להוכיח לעצמך ולקב"ה אם עד עכשיו היית בתחפושת ונאלצת לעבוד רק לצורכי הפרנסה אבל באמת אתה יהודי של תורה שמנצל את ימיו הפנויים כדי לעסוק בתורה, או שחלילה ההיפך הוא הנכון, והמהות האמתית שלך היא של סוחר ממולח, אשר הופך למדוכא וחסר כל טעם בחיים ביום בו הוא פורש מחיי המסחר".
הדברים חדרו לעצמותיו של היהודי שחיבק את אחי חיבוק חם, ולא הניח לו לעזוב את המקום לפני שלמד אתו את הדף היומי של אותו היום מתחילתו ועד סופו. ומאז ועד אחרית ימיו היה מתהלך כל הימים כשהדברים הללו חורטים בלבו ושגורים על לשונו: "עד עכשיו הייתי בתחפושת של סוחר, אבל עכשיו אני בלי התחפושת, עכשיו אני יהודי של תורה, של תפילה, של עבודת ה'", ומאותו יום לא נראתה עננה של עצב על פניו, וחכמת אדם האירה פניו.
1/324