"מיום שנולד"– ענתה האם – "לא נישקתי את ילדי, כי קיבלתי על עצמי שלא אנשק אותו עד שייכנס בבריתו של אברהם אבינו, הנשיקות הללו הראשונות בחייו, גרמו לרגשותיי לגבור עד כדי עילפון"

הרב ישראל ליוש

"וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם… וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" (בראשית כ"ב, י')

על ניסיון העקדה ביארו המפרשים, שמלבד הגבורה העצומה של אברהם אבינו בהסכמתו לשחוט את בנו יחידו, היה כאן ענין נוסף, שהרי אברהם אבינו עסק כל השנים בפרסום שמו של הקב"ה, וכי הוא ברא את העולם ורק לו צריך לעבוד, ובמסגרת פעילות זו הוא הטיף לאנשים כל העת נגד עבודה זרה, הוא אף יצא חוצץ נגד מנהג הגויים בהעברת הבן למולך, ואמר כי לא מסתבר ששרפת הבנים תהיה עבודת קודש לאלוהיהם, והנה עתה אומר לו הקב"ה לקום ולשחוט את בנו! הרי אברהם אבינו היה צריך לומר לקב"ה שמבחינתו אמנם הוא מוכן לעשות ככל אשר יאמר לו, אבל בעת הזאת כאשר הוא מטיף כל כך נגד פעולות הריגת הבנים, לא יהיה משתלם לעשות כך קבל עם ועדה. אברהם אבינו היה יכול לנסות לשכנע בכך את הקב"ה כי מעשה העקדה לא יועיל כלל וכלל לפרסום האמונה, אלא אדרבה הוא יקעקע את היסודות  שהוא ניסה לנטוע נגד העברת הבן למולך.

ועם כל זה, אברהם אבינו לא השמיע אף טענה, אף כזו שלכאורה היא לטובת פרסום האמונה, אלא הזדרז לעשות את כל אשר אמר לו ה' באמונה פשוטה ובדבקות עצומה, כי הוא ידע שמה שהוא חושב שטוב לקב"ה, גם הקב"ה יודע, ואם הוא אומר לו לעקוד את בנו יחידו, לא עושים חשבונות – יהיו צודקים ונכונים ככל שיהיו – אלא מקיימים את הציווי במלואו, זו היתה הגבורה הגדולה בניסיון העקידה, יותר מעצם ההסכמה לשחוט את יצחק.

●●●

הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, סיפר על 'עקידה' נוספת שנערכה במסירות נפש לפני שנים רבות ברוסיה הקומוניסטית. מוהל אחד נקרא לשם לערוך ברית מילה, אך בהגיעו אל הבית שאליו הוזמן, נדהם לראות כי אין תינוק בבית אלא הנימול אינו אלא ילד בן שבע, ההורים פחדו עד עתה לערוך לו ברית מחשש שייתפסו ע"י השלטונות. המוהל הסביר להורים ולילד שאין זה פשוט כלל לערוך לו ברית בגיל כזה, הדבר כרוך בכאבים עצומים. אך הילד וההורים כלל לא התרגשו מדבריו. "הנה ההורים הכינו עבורי מיטה עם חבלים כדי לקשור אותי בעת הברית, וכך לא אזוז אף כשיהיו לי ייסורים גדולים"– טען הילד, וכך נערכה הברית. לאחר הברית ניגשה האם אל ילדה ונישקה אותו באהבה רבה, ולאחר מכן התעלפה!

לאחר שהעירו אותה מעלפונה ונרגעה מעט, שאל אותה המוהל: "מה קרה? מדוע התרגשת כל כך עד כדי עילפון?". "מיום שנולד"– ענתה האם – "לא נישקתי את ילדי, כי קיבלתי על עצמי שלא אנשק אותו עד שייכנס בבריתו של אברהם אבינו, הנשיקות הללו הראשונות בחייו גרמו לרגשותיי לגבור עד כדי עילפון".

●●●

הספור הבא סופר ע"י הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, משמו של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, ומוסר השכל נשגב למד ממנו:

מייסד ישיבת לומזה' – הרה"ג רבי אליעזר שולביץ זצ"ל, פנה במכתב למרנא החפץ חיים זצ"ל וביקש ממנו חוות דעת על אדם מסוים, שהוצע כמשגיח לישיבתו. החפץ חיים ענה לו במכתב שלפי היכרותו איתו הוא אדם מוכשר וראוי לתפקיד הרם, וסיים את מכתבו בברכת הצלחה. רבי אליעזר תכנן לגשת אל האדם הזה ולהציע לו את המשרה, אך משום מה התמהמה בענין.

בינתיים הגיע מברק דחוף ממרן החפץ חיים, שלפי הימים נראה היה כי החפץ חיים כתב אותו בימי חול המועד, כי כנראה הוא ראה בזה ענין דחוף הדוחה את איסור הכתיבה בחול המועד, ולתדהמת מנהלי הישיבה, במברק השני חזר בו החפץ חיים מהמלצתו על האיש הנ"ל, וטען כי אינו ראוי לכהן כמשגיח בישיבה. לימים, ביררו מנהלי הישיבה את פשר הדבר, וזה מה שעלה בחכתם: לאחר שהמליץ החפץ חיים על הרב הנ"ל, הגיע אליו הרב המומלץ והתלונן בפניו על קשיי פרנסה הפוקדים אותו, כשמוע זאת החפץ חיים אמר: "אדם המתלונן על פרנסה ואין לו ביטחון בקב"ה, אינו יכול לשמש כמשפיע רוחני בישיבה", וזו הסיבה שעוד בימי חול המועד התיישב לכתוב את המכתב השני.

"מלבד מה שלמדנו מספור זה שלא שואלים שאלות על הנהגות הקב"ה" – אמר רבי אליהו לופיאן – "למדנו עוד יותר על מדת הסבלנות. הלא אם היתה לאדם זה עוד מעט סבלנות, היה זוכה בשני עולמות, כי המשרה הרמה היתה מרוממת אותו בעבודת ה' ומנחילה לו עולם הבא, ואף היה זוכה בשכר נאה בעולם הזה, אבל חוסר סבלנותו ותלונותיו גרמו לו להפסיד את שניהם".