הרב מנשה גליקזאהן
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם" (דברים כ"ד ט')
וברש"י: "אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע, זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים".
איתא בספרי: "וכי מה ענין זה לזה? סמכו הענין לו ללמדך, שאין נגעים באים אלא על לשון הרע. והרי דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה, ולהנאתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם, כך נענשה. המדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה" עכ"ל.
החפץ חיים בהקדמה לספרו "חפץ חיים" כותב: "וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עוונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכות גלותנו- נמצאים הרבה, אך חטא הלשון הוא על כולו מפני כמה טעמים, האחד כיוון שזה היה עיקר לסיבת גלותנו כמבואר בגמרא יומא ובירושלמי". ועוד ראיה מביא הח"ח שעיקר הגלות תלויה בעוון לשון הרע, ממדרש רבה על פרשתנו פרשת כי תצא (דברים רבה ו' י"ד): "אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שהיה לשון הרע ביניכם, סילקתי שכינה מבינכם אבל לעתיד לבוא וכו'" ע"כ.
מדמויות ההוד של ירושלים של מעלה ומנקיי הדעת שבה, היה הגאון רבי לוי רבינוביץ זצוק"ל, בעמח"ס "מעדני השולחן". מופלג בתורה וגאון בענווה, ובמיוחד בלטה בו מידת השתיקה. שמר את פיו ונצר את לשונו מלדבר רע על ישראל, עד כדי כך שכונה ע"י גדולי ישראל "החפץ חיים של ירושלים". אנשי ירושלים של מעלה היו פונים אליו בכדי להתברך מפיו, והוא היה נעתר לבקשתם וברכם, והללו הודו שכל ברכותיו התקיימו במלואן, וכל זה היו תולים בזכות שמירת דיבורו בקדושה ובטהרה.
להלן נביא עלי גליון עובדות מרתקות, על הנהגותיו המופלאות בשמירת הלשון, הובאו בספר 'אשכבתיה דרבי לוי'.
שמירת הלשון עד הקצה
סיפר בנו הגה"ח רבי אלחנן רבינוביץ הי"ו (שהיה זה שהאדיר את ספרי אביו והכינם להפצה). חלק הבין אדם לחברו שבו היה נקי כעדותו עצמו, השמירת הלשון שלו- שהגיעה עד הקצה:
"כשהייתי נער בר מצווה היה לי חברותא מארבע וחצי עד שבע בערב, עברנו ביחד על הרבה מאוד דפים. מישהו התקנא בחברותא הזו, הלך וסיפר לאבא שאני לא לומד מספיק, הוא שאל אותי מה קורה והתפלאתי: 'טאטע מי אמר לך? אני מוכרח לדעת מי אמר לך את זה?', והוא השיב חד משמעית: 'אסור להגיד ואסור לדבר לשון הרע'. אחד המחנכים שלו ב'דיסקין' שכב באותם ימים במושב זקנים והוא הלך כל שבועיים לבקרו, כדרכו לנהוג במידת החסד בכל דרכיו בחיים. כדי להגיע אליו היה נוסע באוטובוסים והיה לוקח אותי אתו, ובדרך למד איתי משניות בעל פה, חשבתי שהגיע זמן לגבות את החוב, אמרתי: 'אבא תספר לי מי היה היהודי הזה, אתה מוכרח לספר לי!', התחננתי, ואז אמר לי את המשפט שאני לא יכול לשכוח: 'מיום עומדי על דעתי לא דברתי לשון הרע'… ואז הוסיף: 'בתחילה זה היה לי קשה, אבל שברתי את זה. ומאז אין לי אפילו יצר הרע לכך'… לבסוף נודע לי מי היה המספר כשהגיע יום כיפור, הגיע היהודי וביקש ממני סליחה, סלחתי לו.
"היה סיפור עם אחד שהיה מקורב למשפחה, שרצה לברר על בחור מסוים שהציעו לבתו. לאחר שחקר וחקר על הבחור שמע עליו דברים לא נעימים, הגיע למסקנה שהצדק עם דעה זו, וקרע את התנאים. כאשר המשיכו לדבר ולדוש בנושא אמר אבא בפשטות: 'מקודם היה זה דיון למעשה היה מותר לדבר, עכשיו כשהוחלט לעזוב את השידוך, אין זה מעניינינו ואסור לדבר על כך מילה'".
ממשיך לספר בנו הגה"ח ר' אלחנן: "פעם שאלתיו כיצד הגיע לכזו דרגה בשמירת הלשון, הרי ממש יחידי סגולה זוכים להגיע לדרגה נעלה כ"כ? ענה לי אבי: 'בצעירותי היתה בירושלים עיה"ק מחלוקת גדולה מאוד, שהייתה מכוונת כנגד אחד מענקי הדור וכל העיר הייתה כמרקחה, הכל רחשו ובחשו בנושא. התבוננתי ואמרתי לעצמי: נכון אולי ואותו גדול אינו ראוי לאיצטלא זו, אבל האם הוא יהודי? כן, ועל יהודי אסור לדבר רע, או אז גמלה בליבי החלטה: קבלתי על עצמי שבפי ובאוזניי לא יעבור שום לשון הרע מעתה ועד עולם"'.
"החפץ חיים של הדור"
מספר נכדו חביבו, הרה"ג ר' גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס 'גם אני אודך' ו'פרדס יוסף החדש' על המועדים: "גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א שליט"א העריצוהו עד למאוד, ואף הגדירוהו כ'חפץ חיים' של דורנו, הן בכך שחיבר כעין משנה ברורה על חלק יו"ד, והן בשמירת הלשון המופלגת שלו. הגרש"ז אויערבך זצ"ל נהג לשאול אותו שאלות בהלכות יורה דעה. וישנם עוד רבים ששיגרו אליו שאלות בנושאים אלו. זקני זצ"ל מזכיר בדבריו מובאות רבות מספרי החפץ חיים, ונראה היה שהוא קשור לדברי תורתו בקשר בל ינתק. מעניין לקרוא את הסכמת הראב"ד הגאון האדיר רבי משה שטרנבוך שליט"א על 'מעדני השולחן' שבתוך דבריו מביא: 'ומעידים חכמי התורה שלעת זקנותו הצטער החפץ חיים על כך שלא זכה להוציא לאור חיבור על יו"ד כמו על או"ח, אבל עכשיו ב"ה הספר לפנינו שווה לכל נפש. ונתקיימה בקשתו ע"י כתר"ה שליט"א ומשמיא קאזכו ליה. הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהיה ממעריציו הגדולים ודן עמו רבות בהלכה, התבטא פעם: 'הגדלות של ר' לוי אינו דווקא בגאונותו המופלגת, אלא בזה שמעולם לא הוציא דבר לשון הרע מפיו'".
הלימוד בספר חפץ חיים גרם לשינוי מבורך
בצעירותו שימש רבינו כמלמד בכתה ח' של תלמוד תורה "תורה ויראה". פעם כשסיפר אודות התקופה ההיא, בה שימש כמחנך, כיצד היה נוהג עם תלמידיו וכיצד החדיר בהם את ענין שמירת הלשון, סיפר על אנקדוטה מעניינת שהתרחשה: "ביום שישי מדי שבוע בשבוע מסרתי לתלמידי שיעור בספר 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון'. וכך הוחדר בתלמידים חומר האיסור של לשון הרע. פעם בא אלי אחד ההורים ואמר לי כדברים האלו: 'שינית את חיי'. לא פחות ולא יותר. ניסיתי לדלות מפיו כיצד עשיתי זאת, והוא השיב לי: 'לפני כמה שבועות בא ילדי הביתה ואמר, כי היות והשבוע לא הספיקו ללמוד בת"ת את השיעור הקבוע בספר 'חפץ חיים' בהלכות לשון הרע, ביקש המלמד שהילדים ישלימו וילמדו בביתם את ההלכות ביום שבת. על פי בקשתו הורדנו מהארון את הספר 'חפץ חיים' ששכבת אבק כיסתה את כריכתו, דפדפנו למקום שסימן בני, והתחלנו ללמוד בו בצוותא. מאותו שבוע', כך שח לי אותו אב, 'אנו נוהגים ללמוד בו בכל שבוע עד היום הזה. ומבלי משים התחלנו כל המשפחה, לשמור על היוצא מפינו, וכמובן שנזהרים שלא לדבר לשון הרע. וכל זה הוא בזכותך, ואתה שואל במה שינית את חיי?!'"
