למרות שאנחנו עומדים כבר לאחר יום הפורים, המעשה הזה מחדד את האמרה המפורסמת שיום הכיפורים הרי הוא כפורים.
בסביבות חג הפורים נערכו באולם בבני ברק שתי חתונות של שני בחורים מבוגרים, ומתי-מעט ידעו את הסיפור שהיה לפני החתונות…
הזמן: ערב יום הכיפורים. המקום: ישיבת חברון. ציבור בני הישיבה מתכונן כבר לומר תפילה זכה, וגם בעל המעשה יושב כבר ליד הסטנדר, ערוך ומזומן לתפילה. פניו לובשות ארשת רצינות יום־כיפורית. ברחילו ורחימו.
לפתע ניגש אליו חברו וטופח על גבו. הוא מבקשו לסייע למשפחה מסוימת. החבר מספר לו על משפחת ו, שמזה עשרות שנים חוסה בימים הנוראים בצילה של ישיבת חברון המעטירה, אך הפעם, מתברר, נבצר מהמשפחה מלהגיע.
הם התאחרו קמעה, וחברות המוניות כבר לא פעלו.
בני המשפחה נחרדו מהעובדה שהשנה לראשונה לא ישהו בישיבת חברון ביום הכיפורים. החבר הציע לבעל-המעשה, בחור מבוגר מאוד – שהיה מצויד ברשיון נהיגה – לקחת את רכבו של חברו, גם הוא בגיל מבוגר, שחנה במקרה בישיבה, ולנסוע בהקדם לשכונת רמות, מקום מגוריה של משפחת ו, כדי לאסוף אותם אל הישיבה.
מיודענו נרתע. מחוגי השעון מתקרבים לשעת האפס של יום כיפור. וגם אם מדובר במעשה חסד נאצל, הלא יש גבול למה שאדם מסוגל להקריב. לבסוף הוא מחליט להתגבר. הוא שועט ברכב של חברו לבית משפחת ו' ואוסף אותם לישיבה.
האם, שהיתה נרגשת מאוד, מודה לו על החסד הגדול בשעה־לא-שעה זו, תוך שהיא מפטירה: "אני מברכת אותך ואת חברך, בעל הרכב, שתמצאו את זיווגכם". המדובר היה כאמור בשני בחורים מבוגרים מאוד.
שבועיים לאחר יום הכיפורים, התארסו שני החברים בשעה טובה ומוצלחת, ובסביבות חודש אדר התחתנו. ברכתה של האם עשתה רושם בשמים.
(קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן)