"תפסתי את רגליי וברחתי מהמקום. דקות ארוכות לא יכולתי לשוב לעצמי, פחד ורעדה אחזוני. המחשבה שאני יושב מול צדיק וקדוש הצופה ברוח קדשו מה שאדם עושה בחדרי חדרים – גרמה לי חלחלה"

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים… וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם (דברים א, יג)

סיפר הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל:

הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע בהגיעו לארץ ישראל קבע את מקום מגוריו בירושלים והסתיר את זהותו. הוא היה מתהלך בצידי הדרכים בלבוש פשוט, הנעלים שלבש לרגליו היו גדולות ממידותיו… עדיין מהדהד באוזני קול צעדיו ברחובות העיר מחמת הנעליים שנגררו על הרצפה. מבחינתו, יכול היה רבי שלמה להסתתר מעיני הקהל עוד רבות בשנים.

באחד הימים הגיע לירושלים עולה חדש מרוסיה הרחוקה. האורח היה גר בעיירה זוועהיל, ובהגיעו לירושלים שאל לכתובת מגורי רבו הרבי מזוועהיל… כך נודע שהאיש הצנוע והשתקן, הוא הוא הרבי המפורסם מזוועהיל. אמנם גם לאחר שזהותו נודעה ברבים, המשיך להצטנע ולהתנהג בפשטות.

בשכונת בית ישראל יש בית כנסת קטן הנקרא "לייבלע שול". בימות החול לא התקיימו שם תפילות, על כן קבעתי שם לעצמי את מקום לימודיי בשעות הבוקר המוקדמות קודם תחילת סדרי הישיבה. יום אחד נכנס הרבי מזוועהיל לבית הכנסת, ניגש אלי, והרכין את ראשו לראות את המסכתא בה אני לומד. הרבי שאל אותי בענווה פשוטה האם אני מעוניין ללמוד אתו בחברותא, נעניתי ברצון ובשמחה: לזכות ולכבוד לי לשבת מול הרבי וללמוד. החל ממחרת בבוקר הגיע הרבי כל יום, התיישב לידי והתחיל ללמוד בקול. אופן הלימוד היה בבקיאות, והיינו מספיקים כל יום שני דפי גמרא. "החברותא" המשיכה תמידין כסדרן תקופה ארוכה, עד שאירע מעשה פלא שבגללו נפסקה.

באחד הימים נכנס אברך לבית הכנסת, הניח את שקית הטלית והתפילין על בימת הקריאה, הוציא מהשקית את הטלית, הניחה על כתפיו, וכך החל לצעוד לאורכו ולרוחבו של בית הכנסת. האברך התהלך בצורה שנתנה רושם שהוא מרגיש מאד בנוחות וברחבות, הוא פיזם לעצמו ניגון חרישי והתכונן להתחיל להתפלל ביחידות.

הרבי הקדוש הרים את עיניו הזוהרות והמאירות, הסתכל בפניו של האברך, ובבת אחת קם מהספסל. בסבר פנים חמורות ניגש לאברך, והרים קול צעקה שזעזעה את כותלי בית המדרש: "מה עשית אתמול בלילה!"… האברך נבהל, נעשה חיוור כסיד, תפש את שקית התפילין וברח כל עוד נשמתו בו.

ברגע הראשון נשארתי על מקומי בתדהמה ובפחד, אמנם מיד תפשתי את רגליי וברחתי מן המקום. למשך דקות ארוכות לא יכולתי לשוב לעצמי, פחד ורעדה אחזוני; המחשבה שאני יושב מול צדיק וקדוש הצופה ורואה ברוח קדשו מה שאדם עושה בחדרי חדרים – גרמה לי חלחלה, הרגשתי שאני פוחד וממש לא מסוגל לחזור לשבת מול הרבי.

[במאמר מוסגר: אני חושב שמקרה דומה לזה לא אירע אף פעם. הרבי בענוותנותו ובצדקותו סבל כל אחד, היה מקרב את האנשים הפחותים ביותר. אבל פה… מי יודע?…]

כעבור כמה ימים פגשתי את הרבי בחצר הסמוכה לשטיבלאך בבית ישראל. הרבי שאל אותי בפשטות: "למה הפסקת ללמוד איתי?" בחיוך המשיך לשאול: "האם לא מוצאת חן בעיניך החברותא?"… אמרתי לרבי את האמת: אני פוחד ללמוד אתו, אני עדיין מפוחד ממה שקרה בתחילת השבוע… נענה הרבי ואמר: "הלא לא התכוונתי אליכם?"

היה לי חבל מאד על הפסקת הלימוד בצוותא עם הרבי מזוועהיל, אבל הפחד והרעדה גברו עלי.

(לב ישראל)