"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשֹוּ לָהֶם צִיצִת" (במדבר ט"ו ל"ח)
בשו"ע (יו"ד סי' שנא סעי' א) כתב: שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בה ציצית, וברמ"א שם כתב: וי"א דאין צריך ציצית, ונהגו לקברו בציצית אך שפוסלין תחילה את הציצית או כורכין אחד מן הכנפות, ע"כ.
בספר עליות אליהו (הליכות והנהגות הגר"א זצ"ל הע' קיט בשם הג"ר ישראל מו"צ בוילנא שהיה נוכח בשעת מעשה) מובא, שהגר"א הורה מבעוד מועד לתלמידו הקרוב הג"ר סעדיה, כי רצונו להקבר עם טלית מצויצת בארבע כנפותיה, שלא כנהוג לפסול את הציצית קודם הקבורה.
וביום הפטירה נעדר רבי סעדיה מוילנא, ונבצר ממנו להשתתף בהלויה, ואותם שהלבישוהו לא ידעו מצוואת הגר"א ונתקו את אחת מהציציות כנהוג.
רק במהלך מעשה הקבורה, אחר שגופו הטהור כבר כוסה בנסרים העליונים הצליח רבי סעדיה להגיע, ואץ להודיע את דבר הצוואה של רבו.
מיד נעצרה הקבורה ועוכב הכיסוי של הארון בעפר, ודייני וילנא התיישבו במקום לטכס עצה כיצד לנהוג בצוואה, לאחר משא ומתן הלכתי נפלה ההכרעה כי מאחר שמן השמים עיכבו את רבי סעדיה מלהגיע עד אחר שכבר פסלו את ציציותיו של הגר"א, אין להטיל ציציות בטליתו מחדש.
ובעליות אליהו שם, מובא שמעשה דומה אירע להג"ר אלכסנדר זיסקינד זצ"ל בעל ה"יסוד ושורש העבודה", שאף הוא ביקש לקברו בטלית כשרה, והג"ר בעל ה"חמודי דניאל" שהיה מו"צ בוילנא, הכריע שאפילו שבאדם אחר היה מורה שלא לקיים את הצוואה, אבל כיון שמדובר ברבי אלכסנדר יש לקיימה, אלא שבעת הקבורה אירע שהסתבכה אחת הציציות ביתד שנקבעה בקברו ונפסלה.
(קב ונקי)