את המעשה דלהלן שלח למערכת 'הפותח' ידידינו הרה"ג ר' אוריאל פורמן שליט"א, מרבני קהילת 'אש התורה' בצ'ילה. במכתבו הוא מגולל אנקדוטה מעניינת, שכמדומה רק 'ימי הקורונה' מסוגלים להנפיק כדוגמתה…
בשבת, הוא מספר, הצגתי בפני ילדיי, כאתגר תורני למחשבה, שאלה הלכתית שהובאה בפני הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, וזו לשון השאלה: מעשה באדם ששאל מחבת משכנו. אחר מספר שעות החזירה אשתו את המחבת לשכנתה, ואז שאלה אותה השכנה מה טיגנה בה, וענתה לה כי הכינה במחבת שניצלים בשריים… "אוי!", נפלטה הזעקה מפי בעלת-המחבת, "הרי המחבת חלבית! ורק היום בבוקר טיגנתי בה מאכלי חלב. בדרך כלל", הוסיפה, "יש לנו סימן על כל הכלים החלביים, אך בדיוק את המחבת הזאת שכחנו עדיין לסמן, שכן היא חדשה יחסית".
השאלה היא – מי חייב לשלם את עלות השניצלים, שעכשיו צריכים לזורקם, ומי חייב לשלם עלות המחבת, שכבר אינה ראויה לשימוש.
מיד כאשר סיימתי להציג את השאלה, נענה בני נ"י בן השבע ואמר: "אני לא יודע מה ההלכה בזה, אבל דבר אחד אני יודע – ש'אם היה בעליו עמו', בוודאי שאינו חייב לשלם!"
התפלאתי, מנין לילד בן 7 הידיעות הללו, ושאלתי אותו: מאיפה אתה יודע את ההלכה הזו? והוא השיב: "מה פירוש איך? הרי כל לילה אתה חוזר על זה עם התלמידים שלך, 'אם בעליו עימו לא ישלם'…"
מה התברר? בעקבות ימי הקורונה, אני מוסר את השיעור היומי לתלמידי הישיבה דרך הטלפון. בימים אלו אנו לומדים פרק 'השואל', שכידוע כל הסוגיות בתחילתו עוסקות בהלכה זו. כך קלט בני הקטן את ההלכה הזו…
אז הנה עוד משהו טוב שיצא לנו מהקורונה הזו…
1/386