כותב השורות, יחד עם כלל מבקשי 'הפותח', ידע מאז ומתמיד כי בורא העולמים בידו לחולל הכול בכל עת ושעה. משחר ילדותנו ידענו כי הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים.
ובימים אלו, "התחדשה" והתעוררה אצלי הבנה נוספת בעניין זה – הוא עושה זאת "בלא טרחה"…
מחיקת טריליוני דולרים, השבתת אלפי טיסות, רחובות שוממים ומיליארדי אנשים שכל סדר יומם השתנה – כל זאת עשה הוא ללא פעולה דרסטית כלשהי… נגיף זערורי בקוטר של כ-125 ננו-מטר [מישהו פגש פעם משהו בגודל כזה?], שוק כלשהו במזרח אסיה, והנה עולם כולו במרקחה. האנושות כולה עומדת בחוסר יכולת כלשהי לשנות את המצב.
דומה עלי, כי רגעים גדולים אלו, אין להם להיות כלל רגעי חרדה ומצוקה. הרגעים הללו הם עוצמת ביטחון בלתי נתפסת בבורא עולם. עין בעין רואים אנו את כוח המנהיג של הבירה, כל העולם כאין חשוב כנגדו, ואנו, אנו בניו יקיריו.
בליל הסדר הקרוב, נזכר כולנו ברגעים הנעלים, בהם, למרות שמגפה כביכול השתוללה בחוצות מצרים, איש מכלל ישראל לא יכול היה לצאת מפתח ביתו עד בוקר; במכת חושך שהיתה ימים ספורים קודם לכן רוב העם לא שרד – אבל הרגעים הללו נצרבו בתודעת העם וההיסטוריה כרגעי רגש ויקר, התרוממות והתעלות. רגעים בהם פסח ד' על בתינו והציל.
הרגע הזה שוב הגיע, בעת שהמשחית מצוי ברחובות אנו מתכנסים איש איש אל ביתו ומשפחתו, מציינים את גדלות הבורא וחמלתו עלינו, ואנו כאז, מתנינו חגורים ומקלנו בידינו. אנו לא זקוקים עוד לסימנים כי משיח בא, אנו מצפים לבואו בקרוב ממש.
ודפי העמוד היומי בהלכה, הדפים הקדושים העוסקים בדיני הפסח שקרוב אלינו כל כך, הן בתאריך והן בדימוי המדהים – הדפים הללו ילמדו על ידינו עתה ביתר שאת ועוז, וכגשר איתן יחברו להצעידנו אל הלילה המופלא, ובו תאיר כאור יום, חשכת לילה.