דורשי רשומות ופרפראות היו דורשים בדרך צחות את דברי הגמרא בסוגיה המפורסמת בשבת: "מאי חנוכה". וכך היו אומרים: מאי חנוכה? דתנו רבנן! כלומר, דעיקר חג החנוכה הוא להוסיף חיילים, להתאמץ ולהתחזק בלימוד התורה.
סדר התחזקות מיוחד בן שעתיים היה לרבינו בימי החנוכה. הסדר התחיל מיד עם תום ההדלקה ואמירת הפיוט "מעוז צור ישועתי", ונמשך עד לזמן המיועד לאמירת השיעור.
דומה היה סדר השעתיים הללו לסדר ה"חיזוק" המיוחד של ימי שישי או מוצאי שבתות. בסערה… בהתלהבות… בניגון עילאי מיוחד… בהתעמקות מוחלטת עד כדי אבדן החושים… בשעתיים הללו העולם כולו היה בטל ומבוטל כעפרא דארעא. לא היה לעולם הזה ולצרור טרדותיו שום בית אחיזה בסערת הלימוד ששררה בחדר…
יודע היה רבינו לכוון את השעה! הן בשעתיים הללו חסר לימוד תורה בעולם! מין זמן פגרא הוא, שבו שרויות הבריות מחוץ לבית המדרש… זמן שבו חל רפיון כלשהו במתח הלימוד… הלא אחריות לימוד התורה שבדור מוטלת היתה על כתפיו השחות… שומא עליו, אם כן, למלא את החסר… להתגבר ולהתחזק כנגד הרפיון… בבחינת "עשה משמרת למשמרתי"…
אף את מנהגי החנוכה השונים היה מייחד לזמן אחר, לא בתוך השעתיים הללו…
זאת ועוד, חשש רבינו כי אנשים ינצלו את הזמן הזה לביקורים מחוץ למניין, וכי מסוגלות הן שעתיים אלו להפוך לזמן של הפרעות והטרדות, לכן התנתק הוא כליל מן העולם הזה וצלל לעומק ים התורה. אף לפני זמן ההדלקה לא היה פוסק מיגיעתו בתורה הקדושה. אווירת חנוכה מיוחדת מילאה את חלל החדר, אווירה שקשה להגדיר בדפוסי ביטוי או לקבוע לה כללים בחוקי הלשון וההבעה…
מחוץ לביתו התרחשה המולה. המונים רבים עשו לעצמם מנהג של קבע לבוא לחצר ביתו, להצטופף בסמטה הצרה ולראות את גדול הדור מקיים את מצות הדלקת נר חנוכה. מחצית השעה טרם השקיעה, וכבר היה האזור כולו מלא וגדוש עד להתפקע… ההמולה נשמעה אף בחדר פנימה, אך רבינו ישוב היה על מקומו, גוו כפוף כליל אל תוך הגמרא, שקוע בעומק הוויות אביי ורבא.
בכל רגע חשב רבינו מהו רצון השם באותו רגע! וכי לכל ההמולה השוררת בחוץ יש משקל ב"הלכה", שבגינה מותר להרפות ולו לרגע אחד מלימוד התורה? עוד מעט יגיע זמן ההדלקה, שבו חל דין מיוחד של הדלקת נרות חנוכה, לפרסומי ניסא. אז היה קם ממקומו, פותח סידור עתיק ובלוי מרוב שנים וזקנה, וקרא מתוכו את נוסח ה"יהי רצון" (נוסח מיוחד ובלתי ידוע כ"כ), אחר קם ממקומו והתקדם אל עבר מקום ההדלקה, אמר את הברכה והדליק, כשהמוני צופים עוצרים נשימתם ומתבוננים בו היטב. אחר כך עלה אל חדרו בלוויית בני משפחה ומקורבים, שם זימר את ה"מעוז צור" במנגינה עתיקה ומיוחדת. ומיד פתח את הגמרא וצלל לתוכה בסערה אדירה, שקע בים אהבתה שעתיים תמימות, שעתיים של חיזוק מיוחד כדי למלא את החלל החסר בעולם…
(גדולה שמושה)